גבולות פרחי הסתיו
מרץ 2024
ובכן, "המשחק הגדול" עומד עלינו, אלא אם כן אחד התגורר בשנה שעברה תחת סלע, כולם מכירים את ההופעה המפורסמת - או הידועה לשמצה - ג'סטין טימברלייק וג'נט ג'קסון במהלך המופע של מחצית הזמן, שהגיע לשיאו הדברים המדוברים, החוזרים לעיתים קרובות, ומתנצלים בלי סוף על "תקלה בארון הבגדים".
בעוד שהתקרית הזו כשלעצמה לא הייתה עסקה כה גדולה כמו שפרשנים, עיתונאים ומנחי תכניות רדיו יגרמו לנו להאמין, היא מושכת את תשומת הלב למגמה חברתית בסיסית שנראית כנוגדת ישירה ל מחיר CBS, MTV, חברת האם שלהם ויקום, וקבוצות מדיה מגוונות אחרות מבקשות להאכיל אותנו ... הכל מסתדר, לא נאסר, מכירת סקס, תוכנית טלוויזיה.
כמעט בן לילה נמשכו קווי הקרב ובצד אחד של הקו היו לנו חוקים עם חוקה, נושאי כרזות, אמהות ואבות לבושים צולבים שהחליטו על ההופעה מגונה. בצד השני של הקו היו לנו שחקנים עם חוקה, נושאי דגלים, שחקנים גדולים יותר צולבים, מנהלי טלוויזיה וחברי קהל הטלוויזיה שטענו כי ההופעה הייתה ביטוי לדיבור חופשי. מי צדק?
במקרה המפורסם מילר נגד קליפורניה (413 U.S. 14 [1973]), בית המשפט העליון של ארצות הברית הכיר במבחן בן שלוש פעמים שינוהל במקרים של איסורי גסויות. מבחן זה היה קנה המידה שמפריד בין החיטה לנה, או באופן יותר קולקטיבי, מבטיח ששום גסויות לא תסתתר מאחורי המעטפת של ההגנה על התיקון הראשון. בו מבקש החוק לקבוע
המבקרים של מילר טוענים כי כל יוצא מן הכלל מהדיבור החופשי הוא כישוף המוות בחופש הביטוי. יתרה מזאת, לטענתם, לא הוכח כי גסוּת גורמת נזק מדיד ליחידים או לחברה כולה. אולי. אך האם אין בכך כדי לסייע בהפחתת הרגישות הכוללת של החברה לכבוד הראוי בין המגדרים?
המבקרים טוענים עוד כי במקום להגביל את הדיבור החופשי כדי לנפות את הגסות, יש ללמד ערכים מוסריים בגבולות החינוך הפרטי, ובכך לגדל דור שיביא לסיום הגסויות פשוט על ידי חוסר הכדאיות המסחרית שלו. מנקודת מבט הורית, אני יכול לענות בקלות על רעיון זה במילה אחת: שטיפת חזה. או שזה?
השנה אמריקאים עשויים לנוח בקלילות, מכיוון ש"היצע המחצית האמריקאית למשכנתא סופר-אמריקאית XXXIX מופיע לא אחר מאשר סר פול מקרטני, שלא סביר שתלוש את בגדיו של מישהו או יחשוף את עצמו במאמץ מוטעה בדירוגים.
עיין בהמלצת הספרים של המארח שלך.
הפורנוגרפיה והשופטים: בית המשפט העליון ובעיית הזלזול הבלתי נסבלת
המו"ל קובע: "ריצ'רד פ. היקססון בוחן את הדרכים השונות שבית המשפט העליון של ארצות הברית - שופטי הפרט כמו גם הגוף הקולקטיבי - התמודד עם הזמן בבעיה הבלתי נסבלת של גסויות. היקססון ממשיך באופן כרונולוגי דרך אחד עשרה פרקים, כאשר כל פרק כולל פן ספציפי לבעיה החוקתית והגישה או הפיתרון שאותו תומך צדק מסוים. באמצעות ניתוחו אחר מקרה לפסיקות הגסות הרבות של בית המשפט העליון, מייחס הקססון כל החלטה למצב הרוח של התקופות. ככלל, ככל הנראה הדיון הזה הוא החוקה של ארצות הברית, ובמיוחד התיקון הראשון שעליו מבסס בית המשפט את החלטותיו.מה שמבדיל בין פורנוגרפיה ושופטים ממחקרים אחרים בנושא פורנוגרפיה הוא המוקד הייחודי והמסקנה הטרייה שלה, שהיא מורכבת של השקפות שהושגו משופטי בית המשפט העליון. כל עוד הממשלה לא מפלה נקודות מבט ספציפיות וכל עוד קיימת הגנה בשפע על קטינים ומבוגרים שאינם מסכימים, טוען הקססון כי האוסף הפרטי של פורנוגרפיה תלוי באדם. היקססון טוען כי יש להגביל את החופש לרכוש חומר פורנוגרפי מגונה רק משיקולי זמן, מקום ואופן. אם אדם רוצה פורנוגרפיה, הוא או היא צריכים להיות מסוגלים להשיג את זה, גם אם ממדף גבוה יותר, בחדר מבודד, או בתיאטרון המסומן בבירור למבוגרים. היקססון לא רואה שום צורך לחוקק מוסר אישי מעבר לשליטה על הגישה הציבורית. "