למרילין באהבה

• אַפּרִיל 16, 2024

תמיד תהיה קסם גס ממותם של ידוענים, במיוחד אלה שעזבו אותנו לפני שהם באמת הראו לעולם את כוחם ואת הכישרון שלהם. ג'יימס דין, אלביס פרסלי, באדי הולי וקרול לומברד הם רק מעטים, אך הם לא פגשו ידוע לשמצה כמו מותם של מרילין מונרו. לכל אחד יש תיאוריה על איך הלכה לעולמה, אך לא נתמקד באופן שהיא מתה. למרות שה -5 באוגוסט 2012 יציין 50 שנה ליום בו דיווחו עיתוני סמל המין העולמי בגיל 36, אנו מעדיפים לדבר על מרילין מונרו, על חייה ועל מה שהיא אומרת לנו, כחובבי הקולנוע הקלאסי.

כפי שכולם יודעים כעת, מרילין מונרו נולדה נורמה ג'ין בייקר ב -1 ביוני 1926. היא בילתה חלק ניכר מילדותה באומנה מתעללת ובגיל 16 נורמה הייתה נשואה לג'ימי דיירטי כדי להימנע מחזרה לבית היתומים או האומנה. בזמן שדוארטי שירת במלחמת העולם השנייה, אשתו הצעירה, נורמה עבדה במפעל לתחמושת רדיו-מטוס כדי לבדוק מצנחים. זה היה כאשר כמה תמונות נקטעו ממנה במפעל והופיעו במגזין ינק, הצלם דייוויד קונובר עודד אותה לנסות קריירה בדוגמנות.

מתוך קריירה מצליחה כדוגמנית, היא הגיעה לידיעת בן ליון באולפני פוקס המאה העשרים. למרילין הוצע חוזה לחצי שנה ושם חדש. הבחירה הראשונה שלה הייתה "ז'אן מונרו" על שם האליל שלה, ז'אן הארלו, ושם נעוריה של אמה, מונרו. אבל ליון החליפה את ז'אן במארלין. בהמשך, השחקנית תתחרט על שינוי שמה ותמיד הייתה מייחלת שהיא נלחמה יותר למען "ז'אן מונרו". בהתחלה, לא היו לה תפקידים מדברים אך אז מרילין הפכה בהתמדה לפרצוף מוכר לאחר הופעתה ב"ג'ונגל האספלט "(1950) וב"הכל אודות חווה" (1950). השערוריה הפוטנציאלית של תמונות העירום שלה שהגיעו למגזין "פלייבוי" הציתה את הקריירה שלה כסמל המין החדש.


היא ללא ספק הייתה סמל מין, אבל הכישרון שלה מתעלם, typecast בתפקידים "בלונדיניים מטומטמים" - אבל יש מגוון מדהים. אחד מתפקידיה הראשיים בכיכובו היה הבייביסיטר המופרע במותחן "אל תיפגע לדפוק" (1952). אחר כך לוהקה לתפקיד Femme Fatale הזמני הבלתי נשכח בסרט "ניאגרה" (1953). אפילו בקומדיות, "שבע השנים גירוד" (1955) בהן גילמה את "הבלונדינית", מרילין לא מגלמת את "הבלונדינית המטומטמת". בתצפיות נוספות ניתן היה לראות שהיא מגלמת דמות עם שכבות - שחקנית-דוגמנית צעירה ותמימה מקולורדו שבמקרה קיימת סקס אפיל. יש לה את התפקידים האיקוניים שלה ב"ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות "(1953) ו"כמה אוהבים את זה חם" (1966), כשכל מה שביניהם מהווה עוד יותר את כוחה כשחקנית וכקומיקאי.

בעקבות מותה של מרילין בטרם עת ומצער, התעוררו ספקולציות לגבי הגורם המדויק. היה זה קונספירציה בה רבים מאמינים שלקנדי היה מעורב בכיסוי, או שאחרים מאמינים שמדובר במנת יתר מקרית. זה דבר שלעולם לא נדע בוודאות.

ניתן לטעון את סיפורה ואת דמותה כדרך להתאר את חוויית האישה בעולם הזה. מרילין הייתה תמיד שני אנשים בבת אחת - נורמה ג'ין, אינדיבידואלית סקרנית להפליא אך גם חסרת ביטחון. ואז, היא הייתה מרילין, סמל המין עם שמלת ההלטר הלבנה מ"גרד שבע השנים "(1955) או כחבר המשחקים הראשון של פלייבוי. מכיוון שבחברה שלנו ידוע כי ידוענים שמים אותה על הדום, היא ידועה גם באיחור בכוונה או ששכחה את שורותיה. מעט נאמר על תשומת לבה המתמדת לשכלל את מלאכתה כשחקנית ועל מעורבותה בסטודיו של השחקן ועם שטרסברג, עד שזה לאחרונה התפרסם לקהל הרחב בסרט "השבוע שלי עם מרילין" (2010).

אבל מה שאנחנו כן יודעים בוודאות הוא שמרילין מונרו מייצגת עבורנו המון דברים באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי. מרילין מונרו היא הסיבה לכך שאנו צופים בסרטים קלאסיים. היא מייצגת את הזוהר, הדמות והפנטזיה הבלתי-נצחיים, המשאירים אותנו להתבונן ולחכות לעוד.

כפי שאמר פעם סם שו, צלם וחבר של מרילין:

"כולם יודעים על חוסר הביטחון של מרילין, אבל לא כולם יודעים איזה כיף היא הייתה, שמעולם לא התלוננה על הדברים הרגילים בחיים, שמעולם לא הייתה לה מילה רעה לומר על אף אחד, שיש לה תחושה ספונטנית נפלאה הומור. "