תחרות ריקודים ארצית
כשישבתי באורלנדו הייתי נוכח בתחרות ריקודים ארצית. הפריבילגיה לפרוט 19 נערים מתחשבים ובוגרים מאוד נפלה על כתפי. נהנתי מכל רגע. התלמידים האלה רהוטים, מתחשבים ובאמת חביבים זה עם זה. הייתי עד לרוח צוות המסייעת בשיער, נותנת טיפים לאיפור וכנפיים של האייליינר של זה. כל המשתתפים מריעים לכל הקבוצות. הם מעודדים בזמן שהם מתחרים. זה ממש מחמם את הלב.

כותרות בפריסה ארצית גורמות לנו להאמין שבריונות הולכת וגוברת ויש המון ילדים בודדים בחוץ. אני חייב לומר שכשאני מסתכל סביב האצטדיון הזה, אני עד לטון של גיוון, ואף לא מתגרה בכלל. צפי לכלול כשאתה בצוות. הדרה לא תשיג להם גביע. נשים קטנות וצעירות רוקדות לצד ילדות מפותלות ומפותלות. הפסלים עושים טריקים לצד הקטנטן. אלה בעיקר קבוצות של בנות. אנו רואים את שניים-שלושה הבחורים מדי פעם בצוות בקרב הנשים הצעירות. ויפה להם. חלק מהתלבושות הן בצד האנדרוגיני - מושלם גם לבחורים וגם לבחורות. לקבוצות אחרות יש תלבושות נשיות מאוד ותלבושת גברית אחת נוספת לרקדנית הגברים החתימה שלהן. "שונה אבל כולל", נראה שכולו אומר.

תרבויות שופעות בתחרות זו. מה שהיה פעם ספורט קבוצתי של נערות לבנות, מברך כעת ומעודד צעירים עם משפחות מרחבי העולם לרקוד זה לצד זה. בצוות הבנות שלי אנו מוקפים בנים ובנות שמשפחותיהם נעות בין היספנית והמזרח התיכון ועד אינדונזית, יפנית, אפריקאית, וייטנאמית ובנגלדש. כן, יש גם ילדים לבנים. אך לרוע המזל, לרובם הם אינם בקשר עם השורשים והרקע המשפחתיים שלהם, בהשוואה לרבים מבני חבריהם לקבוצה.

אולי זו המוזיקה של היום. אולי זו ההתפתחות של זמננו. בדומה לקבוצות שאנו רואים, יש המון גיוון גם בסוגי הריקודים שאנו עדים להם. צוותים שקוראים לעצמם קבוצת ג'אז משתמשים במוזיקה שאין בה שום דבר קרוב לדירה B, סקאט או אפילו סקסופון. סביר להניח שהם היו קבוצת ג'אז בתיכון בשנות השמונים. עם זאת, כיום היפ הופ, בעיטה ופיזור בלט והתעמלות הם הנורמה. זה מגוון כמו הילדים שמופיעים.

דרכו כל צוות מריע על השני. במהלך השגרה יש אופס, מחיאות כפיים, צעקות ואפילו פריצה לשירה. מאחורי הקלעים, באולמות ובחדרי האמבטיה, ילדים משחזרים שיער, מחליקים את הרחובות ומצמחים שוב תוספות. בנות מיישמות את אוניית הבחור על בני דורם הגברים. אם הם לא חושבים על מהלכים ומעלים את פני המשחק שלהם, הם מתאוששים מהופעה, מחפשים את המשאף של חברם או מדביקים קרסול מסובב מנחיתה קשה.

באופן מוזר, אין הורים רבים כמו שהייתי מצפה. אולי זה בגלל שהם לא יודעים שתוכלו לעודד רקדנים בקול רם ככל שתוכלו למשחק כדורגל. ההורים שאני כן רואה, מפוצלים בצורה די שווה בין אב לאמהות. אני אפילו רואה כמה סבים וסבתות. ילדה אחת דיברה על כך שדודה הופיע. כמה מגניב זה היה?

אורלנדו הייתה הפתעה - לא רק בגלל שירד גשם בדיוק כמו שהיה בסיאטל (עם גם מזמינים דומים). זה הפתיע אותי מכיוון שחוף מזרח או מערב, שחור, לבן או חום, שיער אדמדם או תלתלים, כולם היו מגוונים ובכל זאת די דומים. קבוצות קפצו, בעטו, גלגלו את המותן ורקדו על הרצפה. הם פירשו מוסיקה בלהט ובמגוון רב יותר כמו שאי פעם ראיתי. כולם הפגינו מעמד והתחשבות בקבוצה ובמתחרים שלהם. בריונות, התגרות, גסות רוח והתנהגות נמרצת לא היו נוכחים. לפחות לא מהמצב שלי בשורה העליונה של הזירה.

כאמור לעיל, הרחקה לא תזכה אותך במדליה. חשוב להשתמש בכל מי שיש לך בצוות שלך. הכללתם ועבודה משותפת מאפשרת ניצחון משותף. אם רק מנהיגים בעולם הבוגרים היו עובדים קשה כמו גם הצעירים הללו כאשר הם מתאחדים בין מאמציהם המשותפים. בעידן בו רואים בחיבה וחביבות כלפי כולם כוח, אני מרחם על מי שצריך לפגוע בכדי להרגיש חזק. דור בני נוער זה נלמד, יותר מתמיד, איך זה להרגיש בנעליו של אחר. עבור הרקדנים האלה, שמקורם בכל רחבי מדינתנו הגדולה, צפוי ללכת בדרכם של חבריהם לקבוצה. בתהליך, שנים של בלעדיות, שנאה, גינוי וכן, בריונות, נמסים.

הוראות וידאו: סרט בת מצווה מושקע - תחרות ריקוד (יוני 2021).