סיפור אישי של התמודדות עם ילדים
שלום. אני אמא והקיץ האחרון עברתי את אחד הסיוטים הגרועים ביותר שאמא יכולה להתמודד איפה שאחד מילדיה ימות. גיליתי שבני הבכור התעלל מהבת שלי.

כל משפחתי עוברת כעת את תהליך הריפוי. אנו בטיפול בנפרד וכמשפחה. אבל חשבתי שהסיפור שלנו עשוי לעזור למשפחה אחרת אי שם בדרך; או על ידי זיהוי הסימנים או סתם על ידי ידיעה שאתה לא לבד בזה.

לפני כשנתיים היו לי כמה חשדות שהדברים לא בסדר עם הבת שלי. היא כתבה סיפור בבית הספר שהזכיר את "שריפת הפיפי שלה". היא הייתה הרסנית מאוד בחדרה, זרקה אשפה ובגדים. היא עדיין הרטיבה את המיטה בלילה - ולפעמים במהלך היום (למרות שהייתה בת 8), ולעיתים קרובות היו לה כאבי בטן. אבל מעולם לא חשדתי בבני שלי.

עם זאת לקחתי אותה ליועצת והבעת את פחדי. לרוע המזל הבת שלי מאוד ביישנית, ולא הייתה נפתחת לאישה הזו. היא הכחישה שמשהו קרה לה והיועצת האמינה לה. ואז איש המקצוע הניח את דעתי בנוח. הרגשתי שבטח שאם מטפל מורשה הרגיש שהבת שלי לא מנוצלת לרעה, היא בטח צודקת.

מה שלא לקחתי בחשבון היה כמה הבת שלי מפחדת מבני.

לבני יש סוגיות נפשיות אחרות. הוא סובל מאוטיזם. בגלל האוטיזם שלו, הוא עובר בזעם נורא לעיתים. הוא הכניס אותי למיון פעמיים. אך שתי הפעמים נבעו מתגובה שלילית לתרופה חדשה שגרמה לאפיזודה מסוג פסיכוטי. בניסיוני לרסן אותו הוא היכה אותי קשות. הוא בילה את שתי הפעמים בבית חולים לחולי נפש כדי לפלס את תרופותיו.

ילדיי האחרים לא היו בבית כשהתקריות הללו התרחשו, כך שמעולם לא הבנתי עד כמה הם הושפעו מהם. הקפדתי מאוד לנסות ולהגן עליהם מפני הזעם של בני. אבל ילדים תמיד שמים לב יותר ממה שאתה יודע. הבת שלי ידעה שהוא הכה אותי מספיק רע שאני צריך ללכת לבית חולים; אחר כך ראתה את העיניים השחורות והחבורות. למרות שהסברתי להם שאחיהם לא במוחו הנכון כשדברים אלה התרחשו, היא ידעה לאיזו אלימות הוא מסוגל.

היא גם ידעה שהוא היה גבוה לפחות ברגל ועלה עליה בערך 80 פאונד. אני בטוח שהיא מעולם לא חשבה על זה במספרים, היא פשוט ידעה שהוא גדול יותר ומאיים.

גם לבת שלי היה הרגל כילדה צעירה מאוד לספר סיפורים, שקרים לבנים קטנים. היא הייתה מזיימת כאבי בטן כדי לא ללכת לבית הספר. יש לה אסטמה, והיא ידעה שאמרה לי שהיא מרגישה שהחזה שלה חזק היא לעתים קרובות תחזיק אותה בבית. ככל שחלפו השנים נעשיתי יותר ציניות, וכך גם האחות בבית הספר. זה הגיע למקום בו הייתי ממשיך לשלוח אותה לבית הספר, ואז אם היא הייתה מקיאה הייתי בודק אותה.

בני ידע זאת והשתמש בזה נגדה. הוא אמר לה שלעולם לא אאמין לה, שלעולם לא אעזור לה. למרבה הבושה היה אפילו יום אחד שהייתי בחדר שלי שהוא גבה אותה אל הדלת שלי אומר לה את הדברים האלה. שמעתי אותם מתווכחים, יצא לראות מה לא בסדר, והיא אמרה לי, "הוא רוצה את ספר הארי פוטר."

בקיץ האחרון הכל עלה לראש. אני גרושה מאביהם. הם מבלים איתו בקיץ. הוא הרגיש שהם מבוגרים מספיק כדי ששניהם יוכלו לבלות את היום לבדם בזמן שהוא היה בעבודה. כשהזכרתי את זה לילדים שלי, בתי נכנסה להיסטריה. חשבתי שזה בגלל האלימות של בני. היא סירבה לחלוטין ללכת לאבא של אביה.

למזלי מצאתי מדריך אחר. זה היה במקרה אדם שעבד בבית הספר שבתי הלכה אליו. ברגע ששנת הלימודים הסתיימה, היא פתחה פרקטיקה פרטית, אז לקחתי את הבת שלי אליה. עדיין ציפיתי שזה יהיה באלימות של בני. ואז היועץ יצא ואמר "אתה יכול להצטרף אלינו למשרד שלי לרגע?" והעולם שלי השתנה.

בתי חשפה שהוא החל לגעת בה ולגרום לה להתפשט בשבילו לפני שנתיים כשהלכו לבקר את אבא שלהם. אבל זה קרה גם אצלנו. הוא היה מתגנב לשירותים בזמן שהיא מתקלחת ונוגעת בה. הדבר היחיד שהוא לא עשה (תודה לאל) היה לחדור אליה אי פעם. אך הנזק שנגרם להערכה העצמית שלה מהמעשים האחרים היה גדול דיו.

במבט לאחור, האינסטינקטים שלי לפני שנתיים היו ממש דולקים. לעולם לא הייתי צריך לאפשר למישהו לדבר עלי מתוכם. נכון, מעולם לא חשדתי בבני, אבל אם הייתי מוצא יועץ אחר, מישהו שבתי היה יותר נוח איתו - אני בטוח שהיינו מגיעים לזה. זה חלקו של בעל המקצוע, וחלקו שלי.

אבל מה שאני רוצה להעביר לאלו מכם שקוראים את זה הם כמה מהסימנים שאני יכול להסתכל עליהם אחורה ולראות שהם לא היו נורמליים, אבל ביטלתי.
o הרטבה במיטה
o כאבי בטן תכופים
o מחלות "מזויפות" תכופות כהצעות תשומת לב
o חדר מבולגן מאוד (זבל ובגדים מלוכלכים התפשטו בכל מקום, במיוחד מול הדלת כ"מחסום ")
o השארת בגדים מלוכלכים בשירותים (שוב מכשול נגד המתעלל)
o גוזרים את שיערם בעצמם (כל דבר שיעשה את עצמם לא מושכים את המתעלל)
o רוצה לישון עם ההורים
o סיוטים תכופים
o סיפורים או תמונות עם הילד נבדלים הרחק מאחרים
o אי רצון קיצוני להיות לבד עם מישהו
באשר למשפחתנו; הבן שלי בילה כמה שבועות באותו בית חולים לחולי נפש שהיה בו בעבר. ואז הוא חי עם סבא וסבתו זמן מה. הוא עכשיו איתנו בבית, אבל בלילה הוא ישן עם מנעול ואזעקה על הדלת שלו. הוא רואה את הפסיכיאטר שלו באופן קבוע ונמצא בייעוץ פסיכולוגי. בתי רואה את המדריכה שלה על בסיס שבועי. לפעמים היא רוצה לישון איתי או להתקלח בחדר האמבטיה שלי במקום שלה. זה בסדר. יום אחד היא לא תצטרך לעשות את הדברים האלה, אבל כרגע התפקיד שלי הוא לגרום לה להרגיש בטוחה. אני גם רואה מדריך. אני צריך מישהו שיעזור לי להיות חזק לילדיי.

שניהם ילדיי, וכהורה זה התפקיד שלי לוודא ששניהם יקבלו את העזרה והריפוי שהם צריכים. מה שהבן שלי עשה היה נורא. אנשים רבים חושבים שעלי לשנוא אותו, אבל אני לא יכול. הוא הבן שלי. אני אוהב אותו - אני רוצה לתקן אותו כך שהוא יוכל לחיות יום אחד חיים נורמליים. אני רוצה שהבת שלי תגדל לדעת שיש גברים טובים בעולם, שיש בחוץ גבר שיאהב אותה בדרך המתאימה. אני רוצה שהיא תרפא. היא לעולם לא תשכח את הטראומה הזו, אבל אני מקווה שהיא לא תשלוט בחייה.

הדבר החשוב ביותר שאני יכול לומר להורים שעוברים את הסיוט הזה הוא זה; האמינו בילדכם, אהבו את ילדכם, החזיקו אותם, תנו להם את מה שהם צריכים, כי הם יהיו נזקקים לזמן מה. הם זקוקים לך כדי להראות להם מה זו אהבה בריאה, כדי שיוכלו להתבגר ולהשיג אותה לעצמם יום אחד.

התפילות והברכות שלי עוברות לכולכם שעוברים את זה.

הוראות וידאו: שיעור 8 - סיפור אישי מהחיים - התמודדות עם ילד בעל צרכים מיוחדים (יָנוּאָר 2022).