אם כבר מדברים על זעם - סיפור אישי

• אַפּרִיל 19, 2024

על פי נתוני האלימות במשפחה (2011), לפחות אחת מכל שלוש נשים הוכתה, נאלצה למין או התעללה בדרך אחרת במהלך חייה. לרוב, המתעלל הוא בן ממשפחתה.

לא קל לדון באלימות במשפחה או בהתעללות מינית. אני יודע, מכיוון ששני הדברים אירעו לי, ובמשך שנים רבות האשמה העצמית והמבוכה שתקו אותי והסתירו את ההתעללות מאלו שבחיי. אבל עכשיו, כקורבן, שורד וכובש את הנושאים האלה, אני מספר את הסיפור שלי, בתקווה שזה יעזור לאנשים אחרים לספר את שלהם.

דודי התחיל להכות אותי כשהייתי בן 12, תוך כדי טיפול בסבתא החולה שלי שהייתה בכסא גלגלים. הוא היה נוגע בי בדרכים שאף ילד לא צריך לגעת בהן ואז הוא יוצר שקר עליי. הוא היה אומר שגנבתי כסף או שלא עשיתי את המטלות שלי. הוא מצא כל דרך שהוא יכול איכשהו לגרום לכל מה שהוא עושה באשמתי. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להגיד להורים שלי מה קורה, הם לא האמינו לי.

חמור מכך, אמי, שכעת אני מבינה שירדה למחלות נפש, תעניש אותי על הדברים שדודי היה אומר עלי. מאז שהייתי בן 12 ועד גיל 20, אמי הייתה מכה אותי בצורה נוראית. זה לא היה סתם פרצוף בפנים. היא הייתה לוקחת את חגורתו של אבי ומציפה אותי על גבי עד לנקודה בה יכולתי להרגיש כאב בעצמות בית החזה.

כשהייתי בת 14 הצלחתי סוף סוף להתחמק מדודי, אך לא יכולתי להתרחק מאמי, והיחסים בינינו רק התחמקו ככל שהתבגרתי. פעם, כשהייתי בן 16, אמי, אוחזת בסכין, איימה תחילה להרוג את עצמה ואז ניסתה לתקוף אותי. תמיד הלכתי על קליפות ביצה סביבה, בידיעה שתמיד אשמים אותי, תמיד יכו אותי.

מה זה עושה לילד כשהאנשים שאמורים להגן עליה לא מצליחים לעשות זאת, ולמעשה פוגעים בה באופן פעיל? מבחינתי הפסקתי לנסות לקבל עזרה מאחרים. למעשה, התחלתי לשתוק על כל מה שעמדתי. אפילו כשטני מבוגר הייתי מסומם ואנסתי לדייטים, לא סיפרתי לאיש. לא סיפרתי לאיש כשגיליתי שכתוצאה מאותו אונס הייתי בהריון ולא סיפרתי לאף אחד מתי קיבלתי הפלה לאחר מכן. למעשה, אם היית שואל אותי אם אני מתעלל בילדותי, הייתי מכחיש זאת.

הזעם הבולע הזה נמשך זמן רב, אפילו כשהתחתנתי וילדתי ​​את ילדי. עם זאת, כאב מסוג זה לא יכול להישאר בבקבוק, והתחלתי לראשונה לתאר כמה ממה שחוויתי כעלילות בשלושה רומנים פנטזיים מיתיים שכתבתי. הקוראים התחילו לשאול האם הסיטואציות שתיארתי בסיפורת באמת התרחשו, והייתי צריך להבין מה לומר להם.

בערך באותה תקופה, בני בן העשר החל להראות פרקי זעם, ופחדתי. הרגשתי שכאימו אני לא אמורה לפחד מהבן שלי. אבל במציאות, זו הייתה הילדה הקטנה שבי שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה בילדותה. איך, תהיתי, אוכל להתמודד עם ילד משתולל אם אני תמיד חושש מהאם הגועשת מעברי?

כדי לעזור לבני להשתפר, הבנתי שאני צריך לרפא לחלוטין את הפצעים הרגשיים שלי, ולא רק לחפות עליהם בהכחשה. בסופו של דבר הצלחתי לדבר עם בעלי וילדיי על העבר שלי, ולהפתעתי, מצאתי קבלה ותמיכה אדירים. כשהתרפאתי, וכשבן שלי נרפא, הבנתי שספר הסיפור שלי יכול לעזור לאחרים שעדיין סבלו מכאבים - שחשבו שאיש לא יאמין להם, שידע מה בן המשפחה שלהם עושה לא בסדר, אך לא לדעת איך להפסיק.

בכתיבת ספר הזיכרונות שלי, Living with Rage: A Quest for Solace, הייתי צריך לבוא פנים אל פנים ולשתף את החוויות שלי. זה היה כואב, אבל כשעשיתי זאת כבר לא יכולתי להכחיש את מה שקרה לי, ויכולתי סוף סוף להבין באמת שזו לא אשמתי.



ביו:

אנג'ליקה האריס, סופרת "לחיות עם הזעם: מסע אחר נחמה", היא קורבן, שורדת, וכעת כובשת התעללות מינית וביתית. על ידי מתן קול למי שעברו התעללות, אנג'ליקה מגבירה את המודעות והתמיכה במי שנפגע. השותפות עם אמנסטי אינטרנשיונל והמכון לאלימות, התעללות וטראומה (IVAT), מרכז נשות ניו יורק (CWNY) אנג'ליקה, מדבר וכותב על נושאים אלה. נשואה במשך 31 שנה עם שני ילדים בוגרים, אנג'ליקה היא גם מחברתם של שלושה רומנים פנטזיים.

הוראות וידאו: פגישה עם רוני קובן | עפר שלח (אַפּרִיל 2024).