אישה חסרת ילדים וחזקה בטלוויזיה ריאליטי
מרבית תכניות הטלוויזיה כיום, בעיקר תכניות טלוויזיה בריאליטי, מכוונות לקידום סטריאוטיפים של אמהות כגיבורי על סופר-אם ואנשים ללא ילדים הם כמעט בלתי נראים. אם הם נמצאים, נשים וגברים ללא ילדים בוחרים בכך שאינם נוהגים להביא ילדים לעולם ונשאלים ללא רחם על בחירותיהם.

אני נדהם כשאני מוצא תכנית טלוויזיה עם תיאור חיובי של אדם חסר ילדים, או כזה בתפקיד מובלט. אז שמחתי לקרות במהלך מופע "אמהות המחול" ששודר בערוץ Lifetime אחרי מסלול הפרויקט. הכותרת בהחלט לא מציעה שמדובר במופע ידידותי ללא ילדים. עם זאת, יש בו מורה לריקודים אימתני, אבי לי מילר, שאין לה ילדים משלה.

אבי לי הוא חד, גדול, דובר ובעל ילדים - טיפוס נשי יוצא דופן בטלוויזיה. וברור שהמפיקים והכותבים של המופע הזה מבקשים להפוך אותה לנושא לא סימפטי. למרבה הצער, נראה שהם שואפים בכל צעד ושעל כדי לגרום לה להופיע כמגוחכת, טמפרמנטית, אובר-טופ וסוציופת.

אבל, אבי שולט. איפה שהאמהות בתכנית זו נראות מגוחכות, מגנות יתר, ילדותיות ופריכות, המורה נותרת יציבה כסלע. היא ממוקדת בדבר אחד ובדבר אחד בלבד - הוצאת רקדנים מקצועיים מהילדים המפונקים לכאורה ומביאים.

התוכנית הייתה משכנעת אם הייתה מציגה רק את אבי לי ותלמידיה, אך ניתן לראות את התוכנית באופן שולי רק במצב הנוכחי. האימהות הצווחניות עולות במרכז הבמה בזמן שהקשב מופנה מההתפתחות המקצועית של תלמידי הריקודים למריבות וקנאות של כל כך הרבה דרמות אימהיות אחרות. ההיבט המעניין ביותר בתכנית הוא הכבוד והמקצועיות שאבי לי שומר עליו כשהוא מוקף בנשים שנראות כאילו הן מתכוונות להתלבש ולהתנהג כמו ילדיהן.

לאורך הדרך היא מעניקה לילדים האלה שיעורי חיים יקרי ערך שהאמהות לא מוכנות או מסוגלות להקנות, למשל: את לא יקרה ממש - יבכיי, תשאר חולה בבית, קחי יום חופש - מישהו תמיד יהיה שם כדי להחליף אותך במשימה שלך ו; הצלחה דורשת עבודה קשה, עבודה קשה היא לעתים קרובות כואבת, ואפילו עם חוויה של כאב גדול יתכן שלא תצליח אך העבודה עצמה היא מתגמלת ושווה את המאמץ.

אבי נראית לפעמים קשה, אך היא מסרבת לטפח את תלמידיה הצעירים באופן שהאימהות רוצות. האמהות מסתובבות סביב אולפן הריקודים או נסוגות למושבי קופסא באזור מכוסה באזור ממנו הן יכולות לראות את בנותיהן מזיעות ונאבקות על מהלכי הריקוד המפרכים והחוזרים על עצמם.

האמהות זועקות ובוכות כשהן חשות שבנותיהן נלחצות חזק מדי ואינן מתאפקות להתעלל ולהשפיל את המורה. בתוכנית הראשונה אמא ​​אחת פנתה לאחרת ואמרה, "לאבי אין עצם אימהית בגופה."

ברור שנועדה להיות העלבון האולטימטיבי, חשבתי שהערה זו משלימה מאוד במובן זה שאבי מכיר בהפרדת ההוראה והאימהות ומכבדת את העובדה שילדים צריכים לבלות זמן בסביבות חינוכיות נטולות טיפוח הורי כדי לגדול. ומשגשגים.

סביבות למידה מסוג זה הופכות לנדירות יותר ויותר מכיוון שלעתים קרובות מעודדים את המורים להיות הורים מחליפים - תומכים ואוהדים ללא תנאי, במקום שהם מסוגלים להעניק מוסר עבודה קשה ולהכין את הילדים למציאות של התחרות הגסה הכרוכה בתחרות אקדמית, עסקית, אמנותית, או הישג אתלטי.

ככל שהאימהות מביאות אותה, הן רצות לכיוון אבי, מקיפות אותה ונחוות סביבה כמו זבובים רעבים על סופגנייה. ברור שיש לה משהו שהם צריכים ורוצים בייאוש. הם מתייחסים אליה כאילו היא אמם שלהם ותולים עליה כל מילה ושיקול דעת מההופעות של ילדיהם. הם לוקחים את כל ההערות ללב מכיוון שבאופן ברור שהאמהות חיות את חייהן, התקוות והחלומות שלהן דרך בנותיהן המוכשרות.

ובעוד שהתסריט והעריכה של אמהות הריקודים מבקשים בבירור להפוך את אבי לנבל מקומם, היא שומרת על כבודה, לא מתנצלת על כך שלא ילדו ילדים משלה, או נכנעה לתפיסה שלילדת ילדיה שלה תגרום לה להיות מורה טוב יותר. במקום זאת היא נראית כמקצועית מאוד ממוקדת, רצינית ביותר, עם יעדים ברורים שאינם כרוכים באמהות אך מאפשרים לה לתת מתנה לדורות הבאים של הכישרון שלה לאלה שמוכנים לעבוד מספיק קשה כדי לקבל אותה. בקיצור, אבי לי הוא מודל לחיקוי שאנשים ללא ילדים יכולים לשאוף אליו.

הוראות וידאו: הערב יהיו כאן | מיכל אנסקי, קובי מימון ודורין אטיאס - פרק 6 (אוֹקְטוֹבֶּר 2022).