מדוע חינוך מיני?

• אַפּרִיל 20, 2024

אני זוכר לפני הרבה שנים רבות, כאשר עברתי את המחץ הראשון שלי בתיכון. חברתי הטובה ביותר והיה לי מעוך על אותו צעיר. הוא היה צעיר והיינו טריים. הרגשתי שיש לי סיכוי טוב יותר לצאת איתו כי הוא גר בשכונה שלי. החבר הכי טוב שלי ואני מצאנו את עצמנו במעט תחרות ידידותית על הצעיר הזה, ולא מבינים את הסכנות הפוטנציאליות לעצמנו ולחברות שלנו.

החיים היו אז "הרבה יותר בטוחים" ואנחנו, כילדים, שוטטנו בשכונה באופניים וברגל, כשהורינו דואגים מעט עד איפה היכן אנחנו נמצאים. לעתים קרובות רכבתי או טיילתי ליד ביתו של הצעיר הזה, מתוך אמונה שככל שהייתי יותר בעיניו, כך גדל ההסתברות שלי למשוך את תשומת ליבו. מה שלא הבנתי הוא כמה ברור לו באמת.

גרנו ליד נהר וילדים שלפנינו חתכו שבילים לאורך כל היער שם; המשכנו לתחזק את אותם שבילים עם תנועה משלנו. יום אחד חקרתי את המסלולים האלה עם כמה חברים כשנתקלנו בקבוצה אחרת של ילדים, הצעיר שהיה מושא תשומת ליבי להיות אחד מהם. לאחר קצת שיחה בין הקבוצות, פנינו כל אחד לדרכינו הנפרדות. הצעיר אמר לחבריו שהוא ידביק אותם ואני עשיתי את אותו הדבר.

עשר הדקות הבאות נראו כאילו הן נמשכו שעות והיו מהמביכות ביותר בחיי הצעירים. כשהוא מחזיק ידיים, הלכנו במהלך המשפט בדרכים, לפני שהוא פנה אלי ואמר לי שהוא יודע שאני מחבב אותו. הוא שאל אם הוא יכול לנשק אותי ולפני שהספקתי לענות, כבר היה לו. כמעט בו זמנית, הוא העביר את ידו אל שדי ושאל אותי אם אני אוהב ... מונח וולגרי למדי למגע מיני. הייתי כל כך המום מהמגע שלו שלא יכולתי להגיב, שלא לדבר על כך שלא בכנות לא ידעתי מה פירוש המונח הזה.

ניסיתי להתרחק ממנו ואחיזתו בפרק כף היד שלי התהדקה. סוף סוף הצלחתי להבריח את עצמי מהאחיזה שלו ולגרד את השביל ובחזרה לעבר הבית. צחוקו צלצל באוזניי. בכיתי רוב הדרך הביתה, יותר מתוך מבוכה מכל פגיעה ממשית. איך יכולתי להיות כל כך טיפש?

לא היה לי עם מי לדבר על המקרה פרט לחברתי הטובה ביותר. לא חלמתי לדבר על זה עם אמי כי סקס היה משהו שלא דיברנו עליו. אחותי הייתה צעירה ממני בשש שנים, כך שזו לא הייתה אופציה. הייתי נבוכה מכדי לדבר על כך לכל חבר. אבל החבר הכי טוב שלי לא רק שלא האמין לי, אלא שהיא גם נפגעה מאוד שאספר לה סיפור כזה "שכנראה נועד לגרום לי לכעוס עליו כדי שתוכל לקבל אותו בעצמך."

תוך חודש היא יצאה עם הצעיר עליו התחיל האתגר הידידותי שלנו. שבועיים אחר כך שניהם לא היו בבית הספר של שבוע. חבר שלי חזר לבית הספר, אבל הצעיר לא. חברתי חוותה אונס תאריכים - אף על פי שלא היה אז מונח כזה. הצעיר, כדי למנוע סיבוכים נוספים של האירוע, עזב את בית הספר והתגייס לצבא.

הלוואי שיכולתי לומר שחברתי ואני סלחנו אחד לשני וחדשנו את החברות שלנו, עוזרים אחד לשני לעבור את הקשיים האלה, אך לצערי אני לא יכול. נראה שהמבוכה שלנו מהבורות שלנו הייתה קיר שפשוט לא הצלחנו להצליח לגדול. אני לא יודע איך היא התמודדה עם הנושאים שלה בנוגע לאירועים אלה, אבל אני יודעת שלקח לי הרבה זמן להתגבר על האשמה שהרגשתי בגלל שלא הצלחתי להציל אותה מאותו בחור צעיר ואת המבוכה שחשתי בגלל בורות משל עצמו.

אני מאמין שהאירוע הזה בחיי הוא סיבה אחת שיש לי להיות בטוח שבנותיי לא רק משכילות כשמדובר במין, באחריות, במוניטין ובמערכת יחסים בין בנים לבנות, אלא גם שאנחנו מקיימים פתוחה ו מערכת יחסים כנה ואילו הם יודעים שהם יכולים להגיע אלי ללא קשר למצב. הזמנים השתנו. אם הייתי יכול למצוא בעיות כאלה בעידן שהיה פשוט יותר באופן משמעותי, אני מאמין שברור שהניסיונות שעימם מתמודדים ילדינו כיום גדולים בהרבה.

זו רק אחת הסיבות שלדעתי חינוך מיני וקווי תקשורת פתוחים בין הורים לילדים כה חשובים. תחשבו אחורה ואני בטוח שכל אחד מכם יוכל למצוא סיבה משלכם.

הוראות וידאו: מדוע תשע"ה | חינוך מיני וחינוך מגדרי בישראל - שלומית הברון (אַפּרִיל 2024).