להתגורר באצטדיון ינקי אנו מגיעים לשם

• מאי 5, 2024

פופ נתן לי דולר ואמר "לכי תביאי לי חוקרת לאומית ותקני לעצמך משהו לקרוא בזמן שאשיג את הכרטיסים." פופ אהב את ה- Enquirer אבל קרא אותו רק כשאנחנו הולכים ולעולם לא בבית. מצאתי כמה ספרי קומיקס במה שהיה פשוט דוכן העיתונים המרשים ביותר שראיתי (זה עדיין די טוב גם בימינו).

ככל הנראה השעה הייתה שבע וחצי כשעלנו על הרכבת לניו יורק, השמש הייתה שקועה והיה הולך להיות עוד יום אוגוסט חם ולח לחוף המזרחי. הרכבת על דרך הרכבת של פנסילבניה, לא זכור לי שמדובר ברכבת בשם, הייתה מגניבה ונוחה והסתפקתי בנסיעה. זמן מה אחרי תשע היינו בתחנת פן במנהטן. פופ הסיר את הכובעים האדומים והוא התאבק במזוודה עד לגובה הרחוב. "אנחנו הולכים לקחת מונית?" שאלתי. בפעם הקודמת, זה מה שעשינו, אבל אמי הייתה איתנו. פופ הניח את לסתו ואמר, "נלך. זה לא רחוק." אני לא זוכר את המיקום המדויק, אבל זה היה המערב סייד התחתון והגוש צפון-דרום היו ארוכים למדי.

ירד גשם מוקדם יותר באותו בוקר, ועכשיו כשהשמש יצאה אדים עולה מהמדרכות. כשהסתובבנו, פופ התחיל להיאבק, נעצר לעיתים קרובות והזיע בשפע. "תן לי לסחוב את זה לזמן מה," התחלתי. "לא", השיב בתוקף. בכל זאת הייתי בן שתים עשרה, לא ילד קטן, ולא התכוונתי לראות את אבי נופל מת ברחובות ניו יורק. תפסתי אחיזה בידית מהצד השני ועזרתי לחלוק את הנטל. פופ לא אמר כלום, אבל הוא חייך.

בסופו של דבר הגענו למפקח ניו יורק. פופ הפך את המזוודה, זה נבדק ביסודיות כדי לוודא שהכל נמצא על סיפונה, וניירתו הושלמה. השעה הייתה בערך עשר וחצי. ארוחת הבוקר נראתה כמו מזמן רב!

"אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים כאן?" שאלתי. "לא, לעזאזל," אמר פופ. הלכנו החוצה ופנינו חזרה למידטאון. שנים לפני שעשינו הפופ הזה לקח אותנו לארוחת צהריים בקורן והרדארט הגדול ביותר שראיתי אי פעם; זה היה שתי מפלסים עם גרם מדרגות גדול, שולחן אדים ואפילו שירות מלצרות. הלכנו לשם. אני זוכר מה אכלתי בארוחת הצהריים: סטייק סליסבורי, מק וגבינה, תרד מוקרם וכמובן גלידת שעועית וניל נהדרת.

"אנחנו הולכים הביתה עכשיו?" שאלתי. "לא," אמר פופ. "אנחנו הולכים למשחק הכדור." כמעט קפצתי מהעור שלי! "אתה מתכוון לאצטדיון ינקי?" פופ חייך. בקושי יכולתי להכיל את עצמי! מיקי מנטל! יוגי ברה! אצטדיון ינקי!

הרשו לי להסביר שכאשר אבי הגיע לארץ הזו בגיל 19 בשנת 1922 הוא לא ידע מבייסבול. כשלמד אנגלית ואת הדרך האמריקאית, הוא הכיר זאת, ועבור הקהילה האיטלקית-אמריקאית בשנות העשרים של המאה העשרים היה טוני לזרזי, הבסיס השני הגדול של שורת הרוצחים, "פוש אותם טוני", היה הגיבור העממי שלהם . יחד עם זה קיבלת את בייב רות שהיה לו זיכוי רחוב גדול, וכמובן את לו גריג שהיה בעצמו בן למהגרים. ואז זה היה ג'ו דימג'יו, וכמובן יוגי ברה. כמו שאפרו-אמריקאים הפכו לאוהדי הדודג'רס כשג'קי רובינסון התחיל, כאשר הקהילה היהודית אימצה את דטרויט טייגרס עם האנק גרינברג, כך שהאיטלקים העדיפו את ינקים.

אבי לקח את אחי לפארק שיבא (אחי היה חובב אתלטיקה שבזה ליאנקיז), אבל רק כשהיאנקים היו בעיר. ברגע שה- A נשארה, לא הייתה סיבה נוספת לצאת למגרש הכדור. מעולם לא הלכתי עם אבי לראות את הפיליז.

כמובן, זה לא עלה על דעתי עכשיו! נסענו לברונקס והייתה נסיעה ארוכה. עכשיו הבנתי מדוע פופ לא לקח מונית לרחוב 30 או למפקח כשהגענו לניו יורק: הוא חסך את כספי הנסיעות שלו בכרטיסים למשחק.

זו הייתה התחלה של שתי שעות, אז הגענו להרבה זמן. באצטדיון ינקי הייתה תחנת רכבת ממש בגן ​​השעשועים (בניגוד לאיצטדיון קוני מאק שהיה במרחק של מטר טוב מהרכבת התחתית של רחוב רחוב) וזה היה מפואר, מרשים בעיניי הרבה יותר מאשר קוני מאק, ובלי אוויר השפל של קוני מאק לקח על עצמו עד 1963. בנוסף, שמתי לב שזה לא מסריח ברגע שהיינו בפנים. הישיבה בכיסאותינו הדשא נראתה ירוקה יותר, קווי האצטדיון נראו נקיים יותר, לא הייתה שום מפלצתיות כמו חומת הפח בשדה הימני ולוח התוצאות נראה בגודל הנכון (לוח התוצאות של קוני מאק היה מטופח מאצטדיון ינקי, וזה היה נראה כמו זה, הפרופורציות היו שגויות וכלל ווס קובינגטון שנא לראות את ריצות הבית שלו מצטמצמות לרווקים).

המשחק עצמו היה קליל על דרמה. טיטו פרנקונה ופרד ויטפילד האירו את ראלף טרי עם גומי ים למרפסת הקצרה בשדה הימני; השבט קלע פעמיים נוספות ברבע הרביעי, והביא את רב סרן Houk לתל כדי להרים את טרי, ושוב פעמיים את החמישי מול ביל קונקל. מקור הגאווה היחיד של היאנקיז היה סלאם מפואר של ג'וני בלנארד בשמינית מחוץ למודקט גרנט. מיקי ויוגי לא התחילו; מיקי צבט את החבטה בחמישית ופגע בנסיעה צורחת לעבר המונומנטים שהונחה על ידי וילי טאסבי. יוגי קמצוץ מכה עבור טום מטקאלף בדקה ה -7 וגרנט השליך אותו אחרי כעשרה כדורי עבירה. האינדיאנים 7, ינקי 4.היאנקיז ינצחו 107 משחקים באותה עונה, שאמרו יותר על מצב הליגה האמריקאית מאשר על יאנקיז. הם קיבלו את הבלאגן של הדם באמס, הדודג'רס בסחף של סדרת העולם.

אני רואה מציון התיבה שהמשחק נמשך רק שעתיים וארבע דקות, מה שאומר שעד 4:30 בערך היינו ברכבת התחתית חזרה לתחנת פן ובשעה 5:30 בערך ברכבת חזרה לפילדלפיה. השעה הגיעה לשעה 8 בערב. והחשיכה ירדה כשהגענו הביתה ואני בטוח שישנתי טוב באותו לילה.

תודה פופ. אני עדיין זוכר.

//www.baseball-reference.com/boxes/NYA/NYA196308220.shtml