דאגלס פיירבנקס כסקירת הסרטים של גאושו

• אַפּרִיל 28, 2024

שני אירועים באוגוסט 1926 השפיעו על הפקת המהדורה "הגאוצ'ו" של דגלאס פיירבנקס משנת 1927. פיירבנקס היה בקהל לקראת הצגת הבכורה של "דון חואן" של ג'ון בארימור, בו הוצג ציון מסונכרן סאונד-בדיסק (וייטפון). אירוע זה סימן את תחילתו של סוף הסרט האילם. באותו חודש נפטר רודולף ולנטינו. פיירבנקס היה נושא שידורי כבוד בהלווייתו של ולנטינו בניו יורק והיה עד להיסטריה ההמונית בגלל מותו של "המאהב הלטיני".

פיירבנקס, הן בקומדיות המוקדמות שלו והן בהרפתקאות התלבושת של שנות העשרים, שיחקו דמויות שהיו צנועות ומכובדות בכל הקשור למערכות יחסים עם המין השני. עם זאת, כאשר ולנטינו נעלם, פיירבנקס החליט לפרוק את עצמו מהתדמית של "צופי הצופים" שטיפח בזהירות כל כך בתחילת הקריירה שלו. כמו בסרט "ארבעת הסוסים מהאפוקליפסה" (1921), הסרט שהפך את ולנטינו לכוכב, פיירבנקס החליט לגלם דמות לטינית עם תיאבון מיני ללא ניעור. הוא אפילו רוקד טנגו, ומאפשר השוואה ישירה בינו לבין ולנטינו.

פיירבנקס ידע שהקהל שלו עשוי להתקשות לקבל הן את דמותו הליבידנית והן את הטון האפל יותר של "הגאוצ'ו". לכן הדת ממלאת תפקיד גדול בעלילה ומציעה לגאוצ'ו אפשרות לגאול את עצמו. עיקר הפעולה של הסרט מתרחשת בעיר הנס, שם קבר קדוש (בדומה ללורדס) מושך אליו מתבקשים המבקשים להירפא. ההנפקות שלהם הפכו את העיר לעשירה, ומשכה את תשומת לבם של גאוצ'ו ורויז, האורסופר.

גאוצ'ו משתלט על העיר, אומר לכומר של הקבר הקדוש (נייג'ל דה ברוליאר) "אתה מבין, פדרה, אני מקבל את מה שאני רוצה - ללא עזרת האל וספרו הקדוש." הגאוצ'ו, בערב חג מאוחר יותר באותו ערב, מנהל בית משפט לצורך שעשוע משלו. כשהוא מוצג בפני קורבן "האבדון השחור" (ככל הנראה צרעת), הגאושו מצווה עליו "לכו למצוא מקום נסתר ולהרוג את עצמך." השולחנות הופכים כאשר הגאוצ'ו נדבק בעצמו. נערת הקבר הקדוש (חווה דרום) מרחמת עליו ועוזרת לו להתפלל לנס. גאוצ'ו נרפא באופן פלאי, מנצח את צבא רואיז ומחזיר את הסדר לעיר.

עד שהוא מתוקן על ידי הקשר שלו עם נערת המקדש, דמותו של פיירבנקס מעשנת, שותה ומתאהבת בנטישה. הטנגו שלו עם נערת ההרים (לופה ולז) הוא אחד משיאי הסרט. התלונה היחידה שלי היא שזה קצר בהרבה מהריקוד של ולנטינו בסרט "ארבעת הסוסים של האפוקליפסה". האופן בו פיירבנקס משתמש בסיגריות הוא חלק מכל דיון בנושא "הגאוצ'ו". בסוף הטנגו, למשל, פיירבנקס מוצץ את הסיגריה לפיו לפני שנטע נשיקה על נערת ההרים ואז יורק אותה בחזרה, עדיין בוערת.

העישון הוא חלק אינטגראלי מדמותו של גאושו, אבל אני חושב ש פיירבנקס משתמש בה כדי להפגין את היופי שבסרט האילם ומה יאבד עם בוא הצליל. בנוסף לדרכים הרבות בהן הוא משתמש בגפרורים וסיגריות ב"גאוצ'ו ", פיירבנקס זז גם בחן הבלטי ששכלל בסרט" גנב בגדאד "(1924). תנועות דומות לריקוד האלה לא הגיוניות בעולם הריאליסטי של סרטי הקול ונראה כי פיירבנקס מזכיר את הקהל שלו, "זה מה שאתה מאבד."

"הגאוצ'ו" זמין ב- DVD, וכך צפיתי בסרט על חשבוני. ביקורת פורסמה בתאריך 7/4/2017.