האגרה הרגשית של אובדן שמיעה

• מאי 6, 2024

כשאנחנו מתבגרים כולנו חשים בתהליך ההזדקנות, ושום דבר לא מפחד מזה של לאבד את בריאותנו ואת עצמאותנו. כשאנחנו נעשים תלויים אנו מאבדים חלק מעצמנו, מוסרים שליטה על חיינו למישהו אחר. אז מה הכי מפריע לאנשים באובדן שמיעה? מדוע אנשים כה רבים מכחישים שיש להם הפסד ומסרבים לחפש פתרונות?

אני מאמין שזה פחד זה לאבד את עצמאותנו. כאשר איננו יכולים עוד להשתתף באירועים חברתיים (ואחרי הכל הציווי האנושי הוא להתרועע) מבלי להרגיש טיפש (מכיוון שאנו אומרים את הדברים הלא נכונים) אנו חוששים שאם נכיר באובדן שלנו עמיתנו ישפטו אותנו כחסר איכשהו. בהכחשה אנו מאמינים שאנחנו נשארים בשליטה.

אנו משתמשים בכל מיני מנגנוני בלוף - צוחקים חזק מדי רק בגלל שכולם אחרים, מחייכים כשמדברים גם (אני מקווה שזה החיוך הנכון), עונה בתקווה שיש לנו את זה נכון, מבקש להתנצל או לא להשתתף ב את כל.

גם אם אנו מכירים באובדן שלנו ומבקשים עזרה להשתתף, עדיין קיימת עצמאות מסוימת שאבדה. מישהו אחר מקבל החלטות לגבי מה שאנחנו צריכים או לא צריכים לדעת עליו.

בהכחשה אנו מאמינים שאנחנו נשארים בשליטה אך הכחשה גורמת לבעיות רגשיות רבות. במקום ליהנות מחיינו, אנו חיים בפחד מתמיד שייגלה לנו, יחשבו טיפשים או במקרה הטוב פשוט מפספסים דברים. מצבים חברתיים, ואכן מרבית מצבי החיים, גורמים לנו ללחץ ובסופו של דבר אנו נסוגים - כדי להקל על חלק ממתח זה.

דיכאון הוא שלב אחרון של צער אובדן שמיעה. אנו נכנסים לדיכאון מכיוון שאנו חשים כל כך לבד, כל כך מבודדים וכל כך יוצאים משליטה. מכיוון שכל כך הרבה אנשים מסתירים את אובדן, כל כך מעט אנשים מדברים על פתרונות לאובדן שמיעה וכיצד הם יכולים לעזור. התוצאה היא שאנחנו מרגישים לבד בלי לצאת מהדילמה שלנו.

החדשות הטובות הן שברגע שאדם עם אובדן שמיעה יודה בכך ומבקש עזרה לרוב, הדיכאון יקל אם לא ייעלם כליל. בבקשת עזרה אנו משתלטים פעם נוספת וזה משפר את ההערכה העצמית שלנו. אנשים רבים מגלים שהם יכולים שוב להיות חלק מקבוצה וליהנות מטיולים חברתיים.

קבלת האובדן שלנו אנו יכולים למזער את האגרה הרגשית על עצמנו ולהחזיר לנו עוד אחד לשליטה בהחזרת חלק מהעצמאות שאנו חשים שאיבדנו.

הוראות וידאו: Taste & Smell: Crash Course A&P #16 (מאי 2024).