הכירו. . . קולארד גרין

• מאי 1, 2024

אני לא מלידה בלה דרומית מסורתית. גדלתי בקליפורניה. משפחתו של אבי היגרה ללוס אנג'לס מטקסס ונשאה איתם את התענוגות התרבותיים של מורשת הדרום.

אמי נולדה דטרויט ומעל רקע מזרח אירופי. היא עשתה מאמץ לפייס את החיך התרבותי של אבי. היא הכינה אפונה שחורות עיניים והצליחה טוב מאוד עם בטטות, אבל אני לא זוכר אותה בישלה ירקרד.

אני זוכר שאמא ואחיות של אבי מבשלות ירקות. זה היה בדרך כלל, בסוף השבוע או בחגים, עם המון אנשים שוחחים על המטבח. ישבתי על הקווים והתבוננתי בכל התהליך. הם חתכו אותם מהגבעולים, הספיגו אותם במלח והתבלים את המרק. הם השתמשו בשילוב של סוגים שונים של ירקות כדי ליצור תערובת טעימה ייחודית. והבשר בסיר מעולם לא היה זהה פעמיים בשורה. נראה שהם הרתיחו את זה כל היום, מהשמש עד השמש למטה.

אחרי שעזבתי את לוס אנג'לס, בישול לצבאות קטנים לא היה חלק מחיי. מדי פעם הייתי מקבל חשק לבשל משהו "בסגנון דרומי" ובסופו של דבר היו הרבה שאריות.

החברים שלי בניו יורק צחקו מהפס "הדרומי" שלי. בסופו של דבר כמו שאלוהים היה מצליח, אמי ואחת מאחיותי הגיעו לגאורגיה. הם נתנו לי השראה לעקוב.

ברכתי שילדתי ​​את בני בג'ורג'יה. ככל הורה באמריקה עבדתי קשה כדי לגרום לילד שלי לאכול את הירקות שלו. הוא מצליח מאוד. הוא יאכל מגוון רחב שרוב הילדים מכים את אפם הקטן; אפונה ירוקה, במיה מטוגנת, ודלעת חמאה (רק אם נזכיר כמה).

כשהיה בן 5 החלטתי להכין ארוחת יום השנה החדשה המסורתית עם אפונה שחורה-עיניים, אורז, בטטות, לחם תירס וירוקים, אבל לא חשבתי שהילד ילך על הירוקים. אז החלטתי לתקן את הסכום הקטן ביותר האפשרי. תיקון מנות קטנות למטבח מסוג זה יכול להיות אתגר אבל למדתי כמה טריקים לאורך השנים.

הארוחה הייתה לשולחן. לבני היה צלחת אוכל גדולה וכך גם אני. כידוע, ילדים בגיל זה שומרים מצוות.

הוא הציץ בכוס העזרה המגניבה שלי ואמר, "איזה 'צ'ה הגיע לשם?"

הפריט היחיד בצלחתי שלא היה עליו היה הירוק הקולארד. אמרתי לו מה הם.

הוא הביט בהם כאילו הוא אדם מבוגר שהביט בערכה של רגליים קטנות ויפה. "קולארד ירוקים, הא? איך הם טועמים? " הוא שאל.

ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר. ידעתי מה הוא רוצה שאעשה, וכך עשיתי את זה. "תרצה לנסות אותם?" שאלתי.

הוא חייך אלי חיוך גדול והינהן בראשו. מצאתי את ההתלהבות שלו טובה מכדי להאמין, כך. . אני גזרתי סמרטוט של סנטימטר אחד ואחד של קולר ושמתי אותו על צלחתו. פשוט ידעתי שהוא לא יאהב את זה.

חה! עיניו התרחבו מרוב הנאה מהטעם החדש בלשונו הקטנה. "מממממ," הוא אמר, "אלה באמת טובים, אמא!"

הצעתי לו יותר והוא לקח אותם בשקיקה. לאחר שסיים איתם ביקש עוד קצת. נדהמתי לגמרי. הוא ואני אכלנו ירקות קולארד בשאר היום, והבא אחריו. . . והבא אחריו.

תמיד היה המנהג שלי לשאול אותו איזה ירק הוא היה רוצה בארוחת הערב שלו. הייתי מציע רשימה קטנה של אפשרויות לבחירתו.

תגובתו במשך השבועות הקרובים הייתה "קולארד ירוקים!"

"אין לנו ירקות קולארד," הייתי אומר לו.

"לך תביא קצת," הוא אמר.

"אני לא יכול לעשות את זה ברגע זה," אמרתי עם מעט סבלנות בקולי.

"למה לא?"

"סיבה, מותק, ירקות קולארד הם תהליך." ניסיתי להיות קצת יותר סבלני הפעם. "לוקח זמן לבשל. זה לא כאילו אני יכול לפתוח פחית של 'אותם'.

הוא הביט בי בחוסר אמון. "אתה לא יכול ?!"

"לא," אמרתי לו. "אלה בפחים ממש מגעילים."

הוא נראה מרוסק. "אבל אני רוצה ירקות קולארד, אמא."

לא יכולתי שלא לחשוב על כל הזמן שיידרש כדי להעלות על הדעת את העדינות שתפסה את ליבו של ילדתי. תמונות של התהליך מתחילתו ועד סופו עלו במוחי. הם לא קשים להכין, רק קצת זמן.

"בסדר," אמרתי לו, "אני אעבוד על זה בסוף השבוע. בסדר?"

פניו התבהרו בחיוך, הוא נתן לי חיבוק גדול ואמר "תודה אמא. אני מאוד אוהבת ירקות קולארד. "

הוראות וידאו: הכירו את Green Point (מאי 2024).