מייקל ג'קסון - זהו זה

• מאי 2, 2024

בדיוק ראיתי את "זהו זה" - הסרט של מייקל ג'קסון מאחורי הקלעים, ואני חייב לומר שזו הייתה תובנה מדהימה לאדם שהלך לשלמות בכל מהלך.

נולדתי הרושם שלמרות שכל מי שהוא עבד איתו העריץ אותו בגלל הכישרון שלו, הם הלכו על קליפות ביצים סביבו והתייחסו אליו בכפפות ילדים.

חלק מזה נבע מכך שהוא באמת הכיר את המוזיקה שלו מבפנים החוצה ודרש את מצב הרוח המדויק שהוא רוצה ליצור. כל מהלך, צעד ריקוד ואפקט תאורה נוצר במוחו.

התחושה הקצבית שלו הייתה מעולה. בשלב מסוים בסרט הוא פונה למוזיקאים ואומר משהו כמו: "זה לא ממש התחושה שאני רוצה." ואז הוא פותח את פיו וכמו שקופסת קצב ממשיכה לתת להם את החריץ שהוא מחפש.

זה הזכיר לי נגני טבלה (תופים) מזרח-הודיים שעוברים לפחות שנה של הפהת קולות ומקצבים שונים עד שהם משלימים את הדקויות של הכלי שלהם. רק אז הם אפילו מורשים לגעת בתופים.

שג'קסון היה פרפקציוניסט ניכר יותר בסרט. הכל היה מותאם היטב לתנועותיו. כל עיבודי השירים הושלמו כך שעיניו ואוזניו של הקהל זכו להתייחסות לסינכרון של המראה והצליל כאחד. ואני חושב שזה הוסיף לחלק גדול מההצלחה שלו.

קטעי הקצב והקרניים - שוחקו לעתים קרובות על קלידים - הזכירו את צילומי הקרניים הצמודים של "שיקגו" ו"הלהקה הלבנה הממוצעת ". אבל שוב, הכל קשור לתנועותיו ולשירה של מייקל.

הסרט ציין כי "הרקדנים היו שלוחה של מייקל." והמוזיקה והמוזיקאים היו הרחבה של מסעו לשלמות.

בהחלט שווה לראות את הסרט. למרות שמבחינתי זה גרר מעט קטנטן באמצע, היה נהדר לראות איך נראית הפקה מבוצעת עבור כוכב בראש המשחק שלו.

העריכה בסרט זה הייתה פנטסטית, לעתים קרובות נחתכה לדופק המוזיקה, ויש כמה רגעים אינטימיים שיגררו את מיתרי הלב שלכם.

לא משנה מה אתה חושב על מייקל ג'קסון, הוא לא היה מרושע. וכתיבת השירים שלו תימשך. אני אוהב במיוחד את השיר שלו שעל שמו נקרא הסרט. במהלך קטע אחד, מיד אחרי "בילי ז'אן", מייקל עובר סדרת צעדי ריקוד בזמן שרקדני הגיבוי שלו מעודדים אותו. לעולם לא תדע שהוא בן 50, מכיוון שרק קצב תוף בודד מאחוריו הוא התאים לתנועות שהיו לו כמייקל צעיר בהרבה.

סרט זה ללא ספק יהיה מועמד לאחת מאותן דמויות מוזהבות שהוליווד מחלקת כדי לסמן הישג גדול.

כל טוב,


אלן,
עורך המוסיקה של CoffeBreakBlog

הוראות וידאו: מייקל ג'קסון מתורגם לעברית (מאי 2024).