נקודת מבט
הכל עניין של פרספקטיבה. עכשיו ... מה זה "זה"?

אמי ואני דיברנו. היא אמרה שאמה לא אהבה את חברתה סנדי. היא לא אישרה את משפחת הילדה. בעיקרו של דבר, סנדי הייתה אשמה בהתאגדות, ולא בזכותה.

"גם לא אהבת כמה מחבריי," אמרתי.

"ואני חושבת שזה לא בסדר", היא הודתה.

"כשהבנות הסתובבו בבית ____, דאגתי שהן היו שם. לא הייתי בטוח שזה מקום טוב עבורם, השפעה טובה. "

"הילדים שלך מכבדים אותך," אמרה אמא. "אני לא חושב שאתה צריך לדאוג. הם אף פעם לא מתכוונים לאכזב אותך. "

בשלב הזהוב הזה של חיי, אני יכול לראות שנקודות מבט משתנות ככל שאנו מתבגרים, בקיאים יותר וחכמים יותר. אני חושב שאני מעבר לשלב ה"אידיאלים "של שנותיי הצעירות, הזמן שהייתי כל כך בטוח שיכולתי לעצב את עולמי למה שרציתי שיהיה. לאורך הדרך למדתי שלעתים קרובות מדי, במשחק השחמט הזה שנקרא חיים, עלינו להתמודד עם ההשלכות של פעולות של אנשים אחרים למרות שאנחנו עוברי אורח תמימים שחשבו על העסק שלנו.

בימינו אני ממליץ לילדים שלי (עכשיו כל המבוגרים) שהם צריכים להירגע, לבחור את הקרבות שלהם בזהירות ולשחרר את הדברים שהם לא יכולים לשנות מכיוון שההחזקה בדברים האלה פוגעת רק בהם.

אה, אני לא כל כך רכה שאף פעם לא יוצא לי מכופף. תשאל את הבחור בחנות הטלפונים הסלולריים שהזיז את ילדתי ​​בת ה -19 במשך שבוע. איימתי לדבר עם משרד הפרקליטות והמשרד לעסקים טובים יותר.

"אתה לא צריך לדבר איתי ככה," הוא אמר.

"זה נמשך זמן רב מדי," אמרתי.

"הייתי צריך לראות את הטלפון." לפני שהספקתי לדבר הוא אמר, "אני עם לקוח. אני אתקשר אלייך בחזרה. מה המספר שלך?"

אבל לא הייתי בבית אם היה מתקשר. ארבע נסיעות של 20 מייל במהירות של 2.13 דולר לגלון דלק, מינימום חצי תריסר שיחות שמעבירות את בתי מאדם אחד למשנהו, הבאנו את הטלפון שוב. לא הייתי מרוצה מההחלטה, אבל הבת שלי. יש לה טלפון חדש, חוזה לשנתיים חדש ועכשיו יש לה שירות טלפוני, כך שלא נצטרך לדאוג לה אם המכונית תתקלקל בכביש בדרך לשיעורים במכללה או ממנה.

והשלום התמקם סביבי בזמן שאהיה מוכנה פיזית ונפשית להיות זמינה לניתוח הקטרקט של אבי הקשיש.

"אין שום דבר טוב להזדקן", אומרת אמי לעתים קרובות. "הם קוראים לזה שנות הזהב, אבל אני לא רואה בהם שום דבר מוזהב."

אבל אבי בן ה -80 מציג תמונה של מישהו שעושה את המיטב בשנים הללו ונלחם להסתובב זמן מה.

הכל עניין של פרספקטיבה.