אגדת שייאן - מקורו של הבופלו

• אַפּרִיל 28, 2024

בימי קדם, שבט של ציידים של ציטסיטאס (שייאן) התגורר בראש נחל שוצף. הנחל התרוקן בסופו של דבר למערה מסתורית וגדולה. בגלל הצורך הגדול באספקת מזון חדשה עבור אנשיו, הזמין הצ'יף ישיבת מועצה. "עלינו לחקור את המערה הגדולה בחיפוש אחר מזון", אמר לאנשיו. "מיהם הציידים האמיצים אשר יציעו לצאת למשימה הזו? איננו יודעים מה נמצא ונמצא שזה מסוכן מאוד, אך יש לנו ציידים אמיצים." הייתה שתיקה מוחלטת מכיוון שאף צייד לא נענה לבקשתו של הצ'יף.

לבסוף, צעיר אמיץ אחד צייר את עצמו לציד ויצא החוצה, ענה לצ'יף, "אלך להקריב את עצמי למען עמנו." הוא הגיע למערה, ולהפתעתו, First Brave מצא שני ציידים אחרים של שייאן סמוך לפתח, שם נחל המחתרת מתחת לאדמה. "האם הם כאן כדי להתגרות בי", תהה ראשית אמיץ? "האם הם יעמידו פנים שהם קופצים רק כשאני כן?" אבל שני האמיצים האחרים הבטיחו לו שהם ילכו גם הם.

"לא, אתה טועה בנו. אנחנו באמת רוצים להיכנס איתך למערה," הם התחננו. אז אמיץ הראשון חבר אותם איתם ויחד הם קפצו לפתח הענק של המערה. המערה הייתה שחורה בגוון פנימי ולקח זמן עד שעיניהם הסתגלו. עד מהרה הם גילו מה שנראה כמו דלת. אמיץ ראשון דפק, אך לא הייתה תגובה. הוא דפק שוב אך בעוצמה רבה ואז היה המום ממה ששמע וראה.

"מה אתה רוצה, האמיצים שלי?" שאלה סבתא הודית זקנה כשפתחה לאט את דלתה. "סבתא, אנחנו מחפשים אספקת מזון חדשה לשבט שלנו," ענתה אמיץ ראשון. "נראה כי לאנשים שלנו לעולם אין מספיק אוכל לאכול." "ואתה עכשיו רעב?" שאלה הסבתא הזקנה.

"אה, כן, סבתא חביבה, אנחנו רעבים מאוד", ענו במהירות שלושת האמיצים. הסבתא הזקנה פתחה את דלתה לרווחה כשהזמינה את האמיצים הצעירים להיכנס. "תסתכל שם בחוץ!" היא הצביעה להם להביט מבעד לחלונה. האמיצים הצעירים ראו ערבה רחבה ויפה שנמתחה לנגד עיניהם. עדרי בופלו גדולים רעה בשביעות רצון. הציידים הצעירים בקושי האמינו למה שהם ראו!

הסבתא הזקנה הביאה לכל אחד מהם מחבת אבן מלאה בשר באפלו. כמה טעים היה, כשאכלו ואכלו עד שהם התמלאו. להפתעתם, נותרו עוד בשר באפלו במחבתות האבן! "אני רוצה שתחזיר את האנשים שלך למחבת שלך את מחבתות האבן שלך של בשר תאו," אמרה הסבתא הזקנה. "תגיד להם שבקרוב אני אשלח כמה תאו חי."

"תודה, תודה, תודה, סבתא חביבה," אמרו שלושת האומנים הצעירים של שייאן. כשחזרו הציידים הצעירים לשבטם עם מתנות בשר בופלו, האנשים שלהם שמחו על האוכל החדש והטוב. כל השבט שלהם אכל מכל הלב משלושת מחבתות הקסם של סבתא הזקנה. הם היו אסירי תודה. כשהשיין התעורר עם שחר למחרת, הופיעו מסתורי עדרי תאו מלכותיים סביבם את כפרם!

הם היו באמת אסירי תודה לסבתא ההודית הזקנה ולרוח הגדולה על מזלם הטוב כששייאן שגשגו ושגשגו במישורים הגדולים. חכמתם הקדושה של אבותינו עומדת בין אמיתות אוניברסליות. בדיוק כמו שאמא אדמה מספקת לנו את השפע שלה, הסבתא הקדומה במערה העניקה את שבט השיין עם התאו. העם חי בשפע כשהעדרים הרועמים שלטו בשדות העשב העתיקים במספרים רחוקים יותר ממה שהעין יכלה לראות. אז החלה קרבה רוחנית עם התאו ונולדה רוח האומה.

הוראות וידאו: שיר עד - שכב בני - מילים: עמנואל הרוסי | לחן: שלום חריטונוב | ביצוע: להקת פיקוד הצפון-עדנה לב, 1969 (אַפּרִיל 2024).