מסעות הנינג'ה ביפן- רוחות ונזירים

• מאי 16, 2024

השלג האחרון שהתקיים הוסיף לכיסוי שכבר היה שם ועטף את היער באדרת קר ועמוקה. כשהלכתי, ולעיתים נדפף, דרכו הרגשתי את הקשר ההיסטורי עם הנינג'ה שחיה באזור איגה והיו חלק מהפולקלור שלה. אני התאמנתי בנינופו, הגזירה של המאה העשרים של נינג'וטסו, מאז 1984 ובשנת 1989 נסעתי ליפן ללמוד בשיעורים המנוהלים על ידי המאסטר מאסאקי חצומי ולבקר באזורים ביפן שבהם התפתחה האמנות. עד כה המסע שלי היה מאוד מעניין, כולל שטעיתי רוח הררית, וכמעט הסתיים בהיפותרמיה בגלל בחירה לא טובה של התלבושת למזג האוויר החורפי באלפים היפניים.
   
זה קרה לפני כשבוע, לא כל כך רחוק מהמקום אליו הלכתי עכשיו. לאחר שנודע לי מהניסיון שלי הייתי עכשיו לבושה כראוי ואפילו היה לי מקבילה מודרנית של 'קאירו' של הנינג'ה - תנור המחזיק גחלים חמות שיכולות לשמש גם להדלקת שריפות, נרות, ושאר שימושים, יותר מפחידים. במקרה זה זה נועד רק לחמם אותי ולשימוש למחייה עם הארץ אם אבד ליער. זו הייתה אפשרות מרוחקת, אבל אחרי חווית ההיפותרמיה הקרובה שלי לא לקחתי שום סיכוי. נראה כי השביל שעברתי עליו שימש מעט אך רק מורגש מכיוון שהיה פער מפותל בין העצים. המסילות היחידות בסמוך אליו היו מציפורים ולא מהאיילים ומבעלי חיים אחרים שניתן היה למצוא אם תעבור מהשביל 25 מטר בערך. עשיתי זאת מדי פעם כדי לעמוד או לעשות מדיטציה, או לנסות ליצור קשר עם קאמי (רוחות) המקומיות באמצעות מגוון שיטות שנשאבו ממספר מסורות.
  
באחת מההפסקות האלה נודע לי שהפנים שלי מתחילות להת קהות, כשהושטתי את הרגליים ופתחתי את מסכת הסקי שלי, שעד לאותה נקודה הייתי לבושה מגולגלת חלקית ככובע. כשהמשכתי ללכת, הפנים שלי הפשירו והייתי שוב בנוח. שמחתי לגלות שהשילוב שלי בין ציפוי מגפי עם שעוות דבורים וריסוס מכנסי וחלק עלי בספריי סיליקון, גם הוא שמר את המים בחוץ תוך מתן אפשרות ללחות מגופי להתרחק מגופי. עד כה לא הייתי זקוק למעיל הסיני המרופד העבה במכלאה שנח על גבי, שהיה שימושי כמו שהייתי צריך לפרוס אותו על השלג. כשהלכתי טבלתי בתיקי הערמומי ונדסתי בכמה מהפמיקנים שהכנתי בבית בטוקיו לפני שיצאתי למסע שלי.
  
הסיבה שלי להשתמש במערכת האוסטרלית המסורתית של נשיאת הציוד והאוכל שלי בדרך זו הייתה שזו כנראה הדרך הקרובה ביותר לאופן בו נינג'ה אולי נשאה את ציודם בתקופות כשהם היו פעילים באזור זה. הברגה על גבי הייתה מיוצרת מברזנט ישן 4 רגל x 4ft, אטום למים על ידי שפשוף אותו עם בר שעוות דבורים, ואז חימום הברזנט השפשף במייבש שיער עד שהשעווה נמסה וציפתה את הבד, והפכה אותו עמיד במים באותו כמו המגפיים שלי. זה היה מונח על הקרקע, שמיכה או שק מקופלים מעט יותר, ואז הוכנסו אליו פריטים אחרים וקיפלו את התכולה האחרת. הבד העמיד למים החיצוני נעטף סביב זה והתגלגל לגליל עמיד במים שמוגן בסדרת ריסים. לשם כך מצאתי כמה חבלים סגולים מקומיים והשתמשתי בכמה עבודות קשר יפניות קדושות בשילוב קשרים מעשי ים. אחד כזה גם הצמיד את הפינה האחת של התיק המטופלת לסוואג, התיק הזה היה עשוי מתיק כלים יפני בגודל בינוני ונשא את האוכל שלי ועוד כמה הצעות למקדשים ומקדשים לאורך הדרך.
  
לאחר שעטף את הסוואג 'וקשר אליו את השקית הדקיקה, רצועה רחבה וארוכה מאובטחת בחלקו העליון ובבסיסו של ה- swag, וה- swag עצמו מועבר לרוחב הגב כשהחלקו העליון, או מעט מעל הכתף הימנית. התיק הערמומי מאזן אותו על ידי מעבר על הכתף השמאלית ותלייה מקדימה. נשא ככה את משקל תבניות הוואג לגוף, והקל על הנשיאה ובמזג האוויר הזה גם החמם אותי.
  
הגעתי לזרם ועצרתי להציע כמה מהפמיקנים שלי לעורב. הניתוח שלו זימן שניים אחרים שקיבלו גם חתיכת פמיקן כל אחד. עורבים ביפן קשורים לטנגו, קאמי ההר (רוחות) הקשורים לאומנויות לחימה, מגיק, ובאזור בו טיילתי, הנינג'ה. חשבתי שזו תופעה אמיתית ופשוט ניסיתי לזמן כמה מילים יפניות מתאימות כששמעתי צליל קלוש עולה לפניי על השביל.
  
במקום לטוס ולאפשר לוותר על כל פמיקן נוסף, העורבים קפצו ממני לצד השני של השביל והתיישבו בקו קטן ומסודר על בולי עץ. ואז הביטו גם בכיוון. הרעש החליט את עצמו בהדרגה לצליל רגיל "צ'ינג! צ'ינג! צ'ינג!", וסביב לעיקול שביל הגיעה קבוצה של חמישה נזירים שודדים. זה שהוביל אותם היה נושא מטה עם טבעת מתכת אחת בגודל כף יד בחלקו העליון וכמה מהם קטנים יותר צמודים דרכה. זה מה שעשה את הרעש. כשראה אותי הצוות הנושא נזיר נעצר כל כך פתאום שהאחרים כמעט נתקלו בו. ואז כולם ראו אותי וקפאו יחד, בעיניהם נוסעים ממני לעורבים וחוזרים שוב.
 
זה היה רגע שבאמת נזקק למוזיקת ​​רקע מתוחה כלשהי. הנזירים הביטו בי, ואז העורבים, ואז זה על זה. ואז נדמה היה שהם הגיעו להסכמה אילמת, וכאחד, התכופפו אלי עמוקות. בנימוס התכופפתי באותה צורה והנזירים נעו ביני ובין העורבים ובסביבתו של העיקול הבא רק כשהם נותרו מתחת למהירות שאפשר לתאר אותה כמטלטלת. החלפתי את המראה הפרטי שלי עם העורבים, זרקתי את כולם קצת יותר פמיקנים והמשכתי בדרכי מגרד את מטאפורי. רק מאוחר יותר כשבאתי ממש לשרוט את הראש, הבנתי שאני עדיין לובשת את מסכת הסקי שלי
 
כשסיפרתי את הסיפור הזה לאחד מחברי החניכים שלי כשהוא התחלף לשיעור של נינפו כמה ימים אחר כך הוא צחק כל כך חזק שהוא כמעט נפל מהספסל. וכך גם האנשים שאליהם תרגם את הסיפור. "הם בטח חשבו שאתה קאפה!" הוא קרא כשהיה לו מספיק נשימה וחווה לדבר. הוא המשיך והסביר שהקאפה היא קאמי מים שהיו בעלי חוזק על-טבעי ויכולות אחרות בגלל בריכת מים מגיקים המאוחסנים בשקע שבראשה. עם זאת, בהיותך רוח יפנית אם היית משתחווה אליו - כמו שהנזירים היו צריכים לי - הוא היה מתכופף לאחור וזה יגרום למים לזלוג, כלומר תוכל לברוח בבטחה. לכן, לא לראשונה, טעיתי ברוח טבע.

* ראה פורום למתכון.