אוהדי מונטריאול קנדיינס הנלהבים
מונטריאול קנדיינס נסחפו בארבעה משחקים על ידי שש היריבות המקוריות שלהן, בוסטון ברוינס, שיודחו ממירוץ הפלייאוף השנה. ההדחה היא כמעט לא הפתעה נגד ברוינס המוערך, אבל מונטריאול נכנסה העונה בציפייה להרבה מהקבוצה שלהם, שחוגגת 100 שנה להיווסדה.

החלק של הסדרה שגברה את מירב תשומת הלב היה חוסר המורת רוח שהאוהדים הראו לקבוצתם ולממשלה הצעיר קארי פרייס בפרט, שגידלו בזרועותיהם בחגיגה מדומה כשגשם של הבוז. המחיר ידוע בכך שהוא לכאורה בלתי ניתן להחלפה, אך זו מונטריאול.

משחק הוקי במונטריאול תמיד אומר שאתה נמצא תחת מיקרוסקופ רב עוצמה. האוהדים מצפים, לא, דורשים שתשחק בראש המשחק שלך והם לא חוששים ליידע אותך אם הם מאמינים שצריך לעשות יותר טוב. זה תמיד היה המקרה. שאלו את אחד מבוגרי הקנדינים ואני בטוח שהם יסכימו.

המעריצים הנלהבים האלה צברו הערות שליליות על התנהגותם והעובדה שפרייס הוא עדיין כוכב בעלייה. בנוסף, הוצע כי שחקנים רבים ידחו את ההזדמנות לשחק במונטריאול מכיוון שזה פשוט לחץ רב מדי, במיוחד עבור שחקנים צרפתים-קנדים.

האם זה לא היה נפלא אם כל האוהדים היו כל כך נלהבים מהקבוצה שלהם ומשחק ההוקי? הגיע הזמן ששחקני ההוקי הרבים המיליונים האלה יביאו את זה ולהבין ששום עבודה אינה קלה, וגם לא צריכה להיות כשעושים כסף כזה. וכן, מיהם המעסיקים במצב זה? אותם אוהדים משלמים את המשכורות המופרזות הללו וצריכים לקבל את מבוקשם בתמורה - שחקן וקבוצה שנותנים מאה אחוז, מאה אחוז מהזמן.

עכשיו, עם כל זה נאמר, מחיר יהיה כוכב על בליגה זו. רק הגישה שלו יכולה לעצור אותו ועד לנקודה זו קריירת ההוקי שלו לא ניתן היה להתייחס לגישתו. אני מקווה שהוא יבין שלהיות אקדח טופ במונטריאול פירושו שתרגישו את זעמם של האוהדים כשהם מרגישים שתוכלו לעשות טוב יותר ושניסיון לביים אותם רק יכניס אתכם לבית הכלבים שלהם לנצח - וזה רק אומר דבר אחד: כרטיס אחד לכיוון מחוץ למונטריאול.