בית כביכול חי ונושם בטנסי

• מאי 17, 2024

כשאני כותב את היצירה הזו, הבית מתעורר לפתע. אני שומע מפוחים שעולים בכל חדר והדוד מתחיל לחמם את הבית. בדיוק פתחתי את הדלת החיצונית מאחור כדי לצאת למזין הציפורים ולהאכיל את הציפורים. אני גם מוציא את האשפה כיוון שאני יודע שמכונית האשפה תגיע מחר כדי לפנות את האשפה המינימלית שלנו. השכן הבכיר האכפתי מוריד את פח האשפה לכביש בימי שלישי ולא בבוקר יום רביעי במקרה שהוא שוכח. לכן, במקום ללכת לכביש, אני מוציא את האשפה מוקדם, ומרוקן את התרגיל שלו. זו הדרך שלו לעזור לילדים שחיים חיים עמוסים מאוד.

ואז אני מוציא את הפסולת הרטובה לערמת הקומפוסט מאחור. בני ואשתו שהם רופאים תמיד ממחזרים ולעולם לא פשוט הרסו את הכל. הנחתי את זה לעלייה בהודו, שם אבי תמיד מחזר והפסולת שלו שנזרקה מביתנו הקולוניאלי הגדול הייתה מינימלית.

כשיוצאים אל ערמת הקומפוסט אני פותח את הדלת האחורית ושתי העבודות מפילות את הסף בבית שגורם לדוד להיכנס פנימה. למוחי היצירתי מדי אני משווה את הפעולה להורה אכפתי, שתמיד יהיה לו את טובת הילד. בליבה, לא משנה הגיל.

במשך היום והלילה הדוד עובד, מחזיק אותנו באסירים מחממים ובטוחים מהצינה החורפית, שיכולה לצלול יום אחד ולעלות על אחר. הבתים שלנו בהודו אינם זקוקים להפעלת חימום ולכן אין לנו דודים, אך של אנשים מאוחרים החלו לדרוש קור רוח של מזגן בקיץ.

דוגמא נוספת לכך שהבתים הללו היו שונים מבתים ההודים שלנו וכביכול 'חיים' הייתה כאשר אניקה החליטה להרתיח כמה אטריות אורז תאילנדיות לאלינה. היא הניחה אותם על הכיריים ובאה להתיישב ולראות אותנו משחקים כמה משחקי מוח בטלוויזיה. תוך דקות ספורות המים התאדו והאטריות נשרפו. קיבלתי ריח עז של צריבה ורצתי וכיביתי את הכיריים ולקחתי את הכלי לכיור, מילאתי ​​אותו במים והעברתי אותו למוסך. כשהשארתי אותו שם חזרתי פנימה וגיליתי שכל הבית מלא בעשן.

זה היה בסדר עד שמזעקות העשן החלו לצרוח, והם ממש צעקו בתוך הבית ומחוצה לו. התרוצצנו כמו שני עטלפים מתוך הגהינום הפותחים את הדלת הקדמית והדלת האחורית ומקווים שהעשן ישקע ועמו האזעקה. אין מזל כזה, האזעקה המשיכה לצרוח ונראה שהשכונה תגיע לבדוק אותנו.

שום דבר לא קרה, אף אחד לא הגיע בתגובה מהבתים הסמוכים ועדיין האזעקות התפוצצו. עלינה הייתה מבוהלת ובכתה בקול, מכווצת על הספה, הבחור הקטן לא היה מודע לאושר, נותר באמצע הדרך בהחלפת החיתול שלו על המיטה. התקשרנו לאנדרו שאמר לנו לכבות את האזעקה שהייתה בתיבה בחדר השינה. אניקה רצה אל התיבה ותוך שניות האזעקה הצווחת כבתה ושקט שלט שוב. זו הייתה חוויה מטרידה, אבל המקרה גרם לי להבין שהבית קבוע לכל מיני אזעקות לטיול שהיה מצוין.

זו באמת נשימה חיה במוחי, כל כך שונה מבתי הבטון והלבנים שלנו בהודו.

הוראות וידאו: יום היערכות סגל במכללת אחוה בסימן תקווה ישראלית 2017 (מאי 2024).