חג ההודיה

• אַפּרִיל 29, 2024

מאז שאמא שלי נפטרה, ואז אבא, באתי לראות חגים כמו זה כשונים. חג ההודיה הוא מאלה שבאמת מעולם לא הבנתי כילד. הייתי לוקח כמובן מאליו שזה הזמן להרהר בדברים עליהם אנו מודים. הייתי לוקח כמובן מאליו שזה בעצם אומר משהו לאחרים.

אמא תמיד הייתה מכינה את הממרח הגדול הזה. היא הייתה עושה את זה בלי תלונה ומוודאת שתמיד היה משהו בתפריט שכולם אהבו. היא הייתה יוצאת מגדרה כדי לרצות את כולם ולעולם לא תשבח על כך. מעולם לא הבנתי שהיא מפגינה לה תודה ואהבה לנו, למשפחתה, על ידי בישול, על ידי העבירה ליד הכיריים והתנור החמים לימים. היא הראתה לנו את האהבה והטיפול בה בכל מנה שהיא הפיקה. זו הייתה תקופה בה כל המשפחה הייתה מתכנסת. זה זמן בו היינו מניחים את הקטנוניות והגישה שלנו בצד ברוח האהבה והמשפחה. אלה הזכרונות שזכיתי להעריך עכשיו כשהם כבר לא מתרחשים. לפני ארבע שנים התנפץ עולמי המושלם כשאמא כבר לא הייתה חלק מחיי היומיום שלי. עולמי התנפץ עוד יותר כשאבא, שמעולם לא אמר שהוא אוהב אותי, שמעולם לא אמר שהוא גאה בי, ומעולם לא היה צריך כי הוא הראה זאת במעשיו, בחיבה השקטה שלו, בחיוך פשוט.

עכשיו, כמעט שנתיים אחרי שהפסדתי את שניהם, אני מבין כמה אני אסיר תודה ומודה לשניהם. כשהבנתי מי אני כאדם, או שאני צריך לומר שהתחלתי להתגשם, התמלאתי אימה. איך האנשים שהיו חלק מרכזי בזהותי היו מגיבים כשנחשף הסוד שהייתי כל כך קרוב ויקר לליבי?
אתה מבין, לפני אחת-עשרה שנים, ממש לפני היום הזה (חג ההודיה) החלטתי שהגיע הזמן לחשוף בפני הוריי לחלוטין את ה"שלם "אותי. הגיע הזמן שהפסקתי להסתיר מהם חלק מהלב. הגיע הזמן לבוא נקי לחלוטין ולהפסיק "לשכב בממתנה" בארון הקירות החזק הזה שביליתי בחמש השנים הקודמות. אז מה יעשה כל ילד בן שמונה עשרה שמכבד את עצמו? כתבתי מכתב. כן, אני יודע, מכתב. לאיזה הורה היה אכפת לקבל מכתב בן שמונה עשרה מילדם, ממש לפני אחד החגים הגדולים של העונה ממש לפני שהם חוזרים הביתה לחגוג, שנאמר ... אמא, אני גיי?

עם זאת, באמא טיפוסית, קיבלתי שיחת טלפון כעבור שבוע (משונה כי דיברנו כמו כל יום אחר) והדבר היחיד מהפה שלה היה "אתה בטוח?" אתה לא יודע איך זה גרם לי להרגיש באותו הרגע. לא "איך יכולת". אין טיפול "שקט". כל מה שהיא רצתה לדעת זה אם הייתי בטוחה. כמובן שאמרתי לה אם הייתי בטוח במשהו בחיי, זה היה זה. ובאמת אמא אמיתית היא שואלת אם הייתי רואה מישהו ואם אני "בטוחה". עברתי מפחד למבוכה תוך חמש דקות.
אלה הרגעים שאני מתייחס אלי עכשיו בחג ההודיה. והיום אני יכול לומר שאני אסיר תודה על הדברים הבאים: החיים שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, ההורים שלי, אלה שאהבו אותי, אלה ששנאו אותי, וכמעט הכל. אני אסיר תודה על התקופות הטובות והרעות שכן הם יצרו את האדם שאני היום.

חג ההודיה הוא זמן להרהר. זה זמן לחשוב על אותם דברים שאנחנו באמת דואגים להם ומשנים בחיינו.

אני אסיר תודה, נכון?

Jase; 0)





ג'ייסון פ. רואל
Lesbiand והומו / איידס של CoffeBreakBlog