מדוע אני כותב על ילדים חסרים ומנוצלים

• מאי 14, 2024

סוף השבוע שעבר היה יום האב, וזה מסמל את תחילת הקיץ. בזמן האחרון מצאתי את עצמי חושב על הילדים שהכרתי. את הילדים אני מחזיקה לנצח בליבי. אני חושב על הילדים האלה מדי יום. את רוב הילדים האלה מעולם לא פגשתי וכנראה שלעולם לא אפגוש אותם. עם זאת, לכל אחד מהילדים האלה סיפור חיים שיישאר חרוט בלבי עד לימותי.

זה מוזר איך לאורך כל חיי הייתי שומע על ילד חסר, חטוף או בסכנת הכחדה הסיפור שלהם יישאר איתי אפילו עשרות שנים אחר כך, אני יכול להגיד לך שמות שם. אני יכול לראות את פניהם. אני זוכר איפה הם גרו. אני יכול לומר לך אם הם עדיין נעדרים או שנמצאו בטוחים, או אם התרחיש במקרה הגרוע ביותר הם מתים.

כמעט מדי יום אני מחפש בכלי התקשורת החדשים, בתקווה למצוא את הסיפור שילד נעדר או חטוף נמצא כעת בטוח בבית. למרבה הצער, הסיפורים אינם שכיחים כמו אלה שמספרים לי שילד של מישהו אחר נעדר עקבות, או שמשפחה שאוהבת פעם מתגרשת ואמא או אבא בוחרים לברוח מהאזור ולקחת את ילדיהם.

כשאני שומע צליל התראה של AMBER אני קורא את התיאור ומפרסם את המידע בפייסבוק ובטוויטר תוך כדי מתפלל לסיום בטוח. עם זאת, הסיפורים הקשים ביותר הם אלה שקראתי על ילדים שמנוצלים ומנוצלים מינית פיזית, רגשית או מינית.

השבוע בסנט לואיס, מספרים מקורות חדשותיים על אם צעירה שנעצרה לאחר שהמשטרה קובעת כי האיש שפגשה ברשת היה עבריין מין. היא פגשה אותו ברשת ובזמן שהם פטפטו הוא סיפר לה על הדברים הנוראיים, הוא רצה לעשות לבתה התינוקת. במשטרה אומרים כי היא הגיבה שהיא רצתה שיעשה את הדברים האלה לתינוקה.

ואז היא לקחה את תינוקה למקום מגוריו ובעוד שהאם ישנה בחדר אחר, הוא התעלל פיזית ומינית בילדה הקטנה בת הארבעה חודשים. בסופו של דבר הוא חנק את הילדה, לפני, במהלך, או אחרי שאנס אותה. הפוטרופוס רשם את סיבת המוות כחנק.

כאמא, אני אפילו לא מתחילה לאפשר למוח שלי לנסות להבין את הכאב והסבל שהילדה הקטנה הזו סבלה. היא הייתה תינוקת, בקושי בת ארבעה חודשים. אני לא יכול להרשות לעצמי לרדת שוב לחור הארנב. אם אעשה זאת, אני לעולם לא אשיג את זה.

במקום זאת, אני מתפלל עבור אותו תינוק. אני מתפלל לילדים שנלקחו ממשפחותיהם, לאמהות שלא יודעות היכן ילדם ישן הלילה, לאבות שלא יכולים לחבק את התינוקות שלהם. אני מתפלל למלאכים שמבקשים מהם לטוס מעל, ומתחת, ואת כל הילדים והמשפחות שלהם. אני מבקש מהמלאכים להחזיק אותם בבטחה בתוך כנפי המגן הרכות שלהם, ולרחץ אותם באור ריפוי לבן חם.

ואז אני כותב את הסיפורים שלהם כאן. אני כותב כדי שהעולם לא ישכח שמשפחה שבורה. אני מתפלל שאולי רק סיפור אחד ישנה את ההבדל איכשהו.

אני כותב כך שיום אחד לילד כמו סנט לואי ג'יין דו יחזיר את שמה וזהותה. אני כותב כך שלמרות שמשפחתם אולי לא תצליח לזהות אותם, הם לעולם לא יישכחו. אולי מישהו סוף סוף יחליט לעזור לזהות אותה.

זו הסיבה שאני עורך האתר של ילדים חסרים ומנוצלים של CoffeBreakBlog.

הוראות וידאו: ד"ר גיל יוסף שחר | כללי התזונה של הרמב"ם לאור ממצאי המדע. (מאי 2024).