מתנת יום רגיל - ביקורת ספרים

• מאי 18, 2024

בעוד ש"מתנת יום רגיל: ספר זיכרונות של אם "מאת קתרינה קניסון, עשוי בהתחלה להיראות לאמהות לבני נוער או לפחות למתבגרים, אני באמת מחשיב את זה כקריאת חובה עבור אמהות לילדים קטנים. אני בהחלט הטיפוס שיכול כבר לדמיין את הגאווה והכאב של ילדי שגדלו (עם הצעיר שלי בקושי בן שלוש!), אז כשהוצע לי עותק מקדים של הספר הזה לסקירה, זה נשמע כמו משהו שיהיה משמעותי עבורי. לא יכולתי להיות יותר צודקת.

אם להיות כנה, קשה לי אפילו לכתוב על ההשפעה שהספר הזה השפיע עלי. עם בנות כמעט בנות 7 ו -3, ובגיל 36, אני במקום שונה מאוד מקניסון. אני מרגישה כל כך מזל להפליא שנתקלתי בספר הזה בזמן שילדיי עדיין צעירים כל כך, כי אני חושב (מקווה!) שזה ישפיע על הדרך בה אני חי את חיי כשאנחנו הולכים קדימה. אני בטוח שזה נוקב לאנשים שיש להם בני נוער או קנים ריקים, אבל לאנשים עם ילדים קטנים זה למעשה מאלף. לפעמים, כשאני מסתכלת על הילדות שלי, ולבי באמת כואב לראות אותן גדלות כל כך מהר, אני לא מרגיש שום מפרץ בין המקום בו אני נמצא ובין היכן שקניסון נמצא כשכותבים את הספר הזה. (למעשה הזכרתי לבעלי בעקבי קריאת ספר הזכרונות הזה, שאנחנו כבר יותר משליש "סיימנו" עם בתנו הגדולה!)

ככל שהשנים חולפות עם בנותיי, הרעיון ששלחתן לקולג '(או אפילו יותר כואב, התמודדות עם הרגשות של צפייה בהן נפרדות ממני כשהם עדיין ממש מתחת לאפי ... תהליך שאני מרגיש לפעמים הוא כבר מתחיל), הוא קרוב יותר ממה שאני חושב. הדרך החיננית שקניסון מתמודדת עם המאבקים הללו, במיוחד בכך שהיא מודה שהיא לא תמיד חיננית עבורה, היא דוגמא נפלאה. כל מעבר, כל סכסוך, כל כישלון וניצחון הם דברים שכבר ראיתי בעתיד המשפחה שלנו, אבל קניסון עשה עבודה כל כך יפה בהצבת תחושה מעורפלת זו של מה שמגיע להקלה חדה. חלק מהקוראים הביעו סלידה מהשפה הפרחונית לעיתים רגשית יתר בספר. אבל אני אומר טוב לקניסון כי מצאתי את המילים האותנטיות המתייחסות לבלבול המורכב והבלבול של נשמת האם.

בתור הורה מתמקד-אדיטיבי, משמעת-פוסטיביטיבית-משמעת עם בת בבית ספר יסודי ציבורי פרוגרסיבי הממוקם בילדים, הרבה ממה שמציע קניסון בדרך להאטה, הפחתת לחץ על ילדים והתמקדות בחיבור הם דברים שאנחנו כבר עושה. אבל אני חושב שמאבקים עם חומרנות, עם איך להיות זמינים אך לא מחניקים או איך להיות נוכחים באופן מלא כאם אך עדיין שומרים על תחושת עצמי הם דברים שכולנו מתמודדים איתם, ומצליחים לסירוגין להיכשל בכל יום.

הספר היה גם תזכורת להמשיך להיות נוכח עם מי שאני *, מחוץ לילדים שלי (לא תמיד קל). גם אני עזבתי את כוח העבודה, לא לגמרי מבחירה, להיות אמא שהייה בבית ושקעתי בדרכי לכתיבה ולחינוך הורים. לעיתים קרובות אני מרגיש אשם על כך שאני לא מנהל את העסק הזה בצורה אגרסיבית יותר, אבל קניסון מזכיר שיהיו לי הרבה שנים רבות להקדיש לקריירה שלי ולעצמי כשהילדים שלי ימשיכו בחייהם, והם לא כל כך צריכים אותי. אז לעת עתה, עלי פשוט לעשות את מה שמרגיש לנו נכון בלי אשמה או שיפוט.

אני * ממליץ * על זה כקריאת חובה לכל מי שגדל ילדים צעירים כיום. התובנה שהיא מאירה על הצפייה בהם מתגלה כאנשים קטנים ועצמאים שלהם (אני יכול לראות זאת בצורה כל כך ברורה, אפילו בגיל השנתיים שלי) היא לא יסולא בפז. תודה רבה לך, קטרינה. אתה לא מכיר אותי (או אולי כן, בצורה מסוימת), אבל אני אזכור את הספר הזה, ואחזור אליו בחיבה לשארית חיי - לפני ואחרי שילדי תופס כנף.

לקניסון יש גם ספר במיוחד לאמהות לילדים קטנים - "מיתרי מיטה לאלוהים: הרהורים לאמהות ממהרות" (לא ספר דתי, למרות הכותרת). הזמנתי עותק של הספר הזה ואקרא / עיין בו גם כן, אך בלי קשר, ממליץ על "מתנת יום רגיל" מכל הסיבות שתיארתי.

להלן קישורים לשני הספרים:

הוראות וידאו: שבט אחים ואחיות - שבט אחים ואחיות (A tribe of brothers and sisters) (מאי 2024).