חירשות הדרגתית

• מאי 2, 2024

פסנתר היה האהבה הראשונה שלי. כל עוד אני זוכר רציתי לשחק והתחננתי וקראתי לאמא שלי לתת לי ללמוד. לבסוף, מלאו לי שש, היא הפתיעה אותי, לקחה אותי לשיעורים אצל מורה מקומי. וכך התחיל רומן האהבה שלי עם מוזיקה ובעיקר הפסנתר. במהלך 14 השנים הבאות לקחתי שיעורים, התאמנתי לעתים קרובות במשך ארבע שעות ויותר ביום וישבתי בחינות עד שבגיל 20 עברתי כיתה ז '.

אך לא ידוע לי, במהלך התקף חצבת קשה כשאני הייתי בן 9, נשתלה אזני פצצת זמן. זה אובחן לראשונה במהלך בדיקה שגרתית בבית הספר כשהייתי בן 16, אך בשלב מוקדם זה לא היה הבדל בולט לחיי ולא האמנתי שיש לי בעיה. עזבתי את בית הספר, התחלתי לעבוד והמשכתי לקולג 'בו למדתי הוראה לאומנויות שימושיות בביצוע פסנתר כחלק מתכנית הלימודים שלי. מוזיקה הייתה חלק גדול מחיי.

נהניתי גם לשיר בקבוצות בכנסיות ובמקהלות וזה היה צעד טבעי להצטרף למקהלת המכללה. זה היה מאוחר בשנה הראשונה שלי בקולג 'כאשר התבקשתי לעזוב את המקהלה מכיוון שלא תמיד יכולתי להחזיק מעמד, שאובדן השמיעה שלי השפיע לראשונה על חיי. באותה תקופה הרגשתי בושה וטרם הבנתי שזו חירשותי הגוברת שגרמה לבעיה. זה היה גם סביב הזמן הזה טינטון הפך להיות בן לווייתי הבלתי פוסק וביקרתי במומחים רבים ברחבי הארץ בניסיון לרפא את הצלילים העולמיים האחרים האלה. הרגשתי מבוהלת וחששתי מחירשות מוחלטת. המומחים לא נתנו לי שום תקווה והציעו לי ללמוד קריאת שפתיים בתחילה מנבא שאאבד את כל השמיעה עד גיל 20.

אבל בהיותי צעיר עדיין לא יכולתי לדמיין את זה והמשכתי ללמוד פסנתר, ללמד מהבית ואז בבתי ספר כפריים, תמיד חלמתי איך אלמד למבחן הנוסף ההוא כדי להשלים את ה- A.Mus.A שלי, אחת הביצועים הגבוהים ביותר. כיתות באוסטרליה.

אבל פצצת הזמן תקצרה ועד גיל 29 (1980) איבדתי לחלוטין את השמיעה באוזן שמאל כשאוזני הימנית עובדת על 50% בלבד. אני עדיין עבדתי בתעשיית המוזיקה, הדגמתי ומכרתי פסנתרים ואיברים, ניגנתי במרכזי קניות והופעות וכן לימדתי. הרפרטואר הגדול שלי היה שימושי כאשר ניגנתי מוזיקת ​​ארוחת ערב קלה להאזנה במסעדות ובמלונות. יכולתי לנגן קטעים ידועים של מלחינים כמו בטהובן, שופן, צ'ייקובסקי והנדל פלוס מלחינים של מוסיקה 'מודרנית' ו'פופולרית 'משנות העשרים ועד שנות השבעים.

בתקופתי בתעשיית המוזיקה התאהבתי בפסנתר מיוחד וכשזכיתי ב"רוקי השנה "בשנת 1981 הפרס שלי היה הפסנתר היפה הזה. זה באמת היה כלי מיוחד. לא רק שזה נראה נהדר, אלא שהיה לו צליל נפלא והיה מתגמל לנגן. נשבעתי לשמור את זה לכל החיים. שיחקתי במשך שעות בכל יום, תמיד חושב על השגת ה- A.Mus.A.
לאט לאט הפסקתי לשחק

אבל פצצת הזמן התקדמה. איבדתי תחילה את צלילי המגרש הגבוהים, כששמעתי רק את לחיצת הפטיש מכה בחוט. ללא עזרת מכשיר שמיעה לא יכולתי לשמוע את הצליל שנגנתי בכלל ועם מכשיר שמיעה זה לא היה ברור, הרעש הצטבר כמו בחדר הד. לאט לאט ויתרתי על ההוראה ולאט לאט הפסקתי לנגן כשכל הצליל מת בהדרגה. הייתי חירש עמוק ואפילו בעזרת מכשיר שמיעה כבר לא יכולתי להבין את הטלוויזיה או הרדיו. לא יכולתי ללכת לפגישות או לסרטים והמסיבות היו לעזאזל. הסתמכתי מאוד על קריאת שפתיים לשיחה והייתי נעשית יותר מבודדת.
כהורה יחידני שמגדל שלושה ילדים הכספים התקשו לעיתים קרובות וכששנת 1992 (גיל 40), בין השאר בגלל חירשותי, איבדתי את מקום עבודתי, קיבלתי את ההחלטה הנלהבת למכור את הפסנתר האהוב שלי. נראה היה שהחלום שלי הפך לסיוט שלי.

הוראות וידאו: ערוץ אורות- הרב ישראל מאיר לאו - פרשת קדושים: אהבה זה כל הסיפור (מאי 2024).