פולקלור יהודי - סיפור

• מאי 14, 2024

כשהייתי בישראל בפעם הראשונה לפני הרבה שנים, היה צורף בעיר העתיקה בירושלים שסיפר סיפור לכל מי שביקר בחנות שלו. הסיפור נשאר איתי, כפי שהוא נשאר עם כל מי ששומע אותו, ומשמש תזכורת לכך שהחיים יכולים להשתנות ברגע. הסיפור מעורר אותנו להכרת תודה ברגעים של תקופות טובות ומספק תקווה דרך רגעים של זמנים קשים.

אומרים שלמה המלך הייתה ממלכה הרמונית. ממלכתו הייתה כה שלווה, בחלקה, בגלל משרת אחד מסוים שתמיד עשה הכל בדיוק כפי שנשאל. אולם עד מהרה, המשרתים האחרים קינאו, וההרמוניה הופרעה. כדי להחזיר את השלום לממלכתו, החליט המלך להביך את משרתו הנאמן מול כולם. הוא יספק משימה שבוודאי תגרום למשרתו להיכשל.

שלמה המלך קרא למשרת זה ואמר, "הייתי רוצה שתמצא לי טבעת, שכשאתה מאושר ואתה לובשת אותה - אתה נהיה עצוב וכשנאמרים אותך ולובשת אותו, אתה הופך מאושר. "
"אין בעיה", ענה המשרת, "יהיה לי את זה בעוד כמה ימים."
"לא, לא, לא", ענה המלך, "הפסח נמצא כמה שבועות משם. הייתי רוצה שתציג לי את זה בליל הסדר. "

בסדר גמור. המשרת ארגן קבוצות חיפוש - אחת הלכה לצפון, אחת לדרום, אחת למזרח ואחת למערב. הוא אמר להם לשאול את כל מי שנתקלו בהם אם הם שמעו על טבעת כזו או שהם יודעים איפה הוא יכול להשיג אחת. חלפו שבועות וכל קבוצה חזרה בידיים ריקות - ללא כלום.

המשרת החל לחפש ביתר שאת. אולם עד מהרה עברו הימים שליל הסדר יתקיים. ובכל זאת, לא הייתה לו שום טבעת. ואז עבר יום אחד לפני שהציג בפני המלך את הטבעת, והוא עדיין לא גילה טבעת כזו. המשרת נכנס לדיכאון ונסער. מה הוא עמד לעשות?

המשרת החל לנדוד ברחובות ומצא את עצמו בשכונות העוני של ירושלים. כאן ראה חנות תכשיטים קטנה. בהתחלה הוא עבר ליד החנות השפלה הזו, אבל - הוא פנה לאחור ונכנס. "מה יכול להיות שאצטרך להפסיד?" הוא חשב.

הוא נכנס וסיפר לתכשיטן את מה שהוא מחפש. "בטוח! בטוח!" קרא התכשיט, "אני יכול ליצור טבעת כזו." הוא חפר במגירה קטנה מלאת תכשיטים וצמידים ושרשראות ומה לא. הוא שלף טבעת, חרט עליה משהו והושיט אותו למשרת. המשרת הכניס אותו בזריזות לכיסו, הודה לתכשיטן ויצא מהחנות הקטנה.

לא הייתה לו תקווה רבה שהטבעת הקטנה הזו תעשה את הקסם שהמלך ביקש. בראשו נמוך הוא הלך הביתה - בתקווה שהמלך ישכח את בקשתו מכמה שבועות לפני כן.

ליל הסדר הגיע. המלך - חיוך ענק על פניו - קרא למשרת להציג את הטבעת. המשרת, עצוב ומנומר, ניגש למלך. "קיבלת את הטבעת?" שאל המלך.
"אני מקווה שכן", ענה המשרת. המשרת הושיט בדאגה למלך את הטבעת מכיסו.

המלך הרכיב את הטבעת, הביט בה, ומיד - החיוך הרועם על פניו נמחק. המשרת, כשראה את רגשותיו המשתנים של המלך, החל לחייך. הוא השיג את משימתו! המלך קרא את הכתובת שעל הטבעת ובה נאמר "גאם זה יבור" או "גם זה יעבור".

הוראות וידאו: סיפור מוזיקלי | פולקלור יהודי - שלמה קרליבך - Hassidic Folklore (מאי 2024).