אדון המקאבר

• מאי 4, 2024

"לפעמים אני מרגישה שאני מתחזה לא מודע האפל של המין האנושי כולו. אני יודע שזה נשמע חולה, אבל אני אוהב את זה." - וינסנט פרייס

יליד סנט לואיס, מיזורי, וינסנט פרייס היה בעל תשוקה לאמנויות בגיל צעיר. הוא חיבק אותה עוד יותר בייל בהיסטוריה של האמנות ואמנויות היפה, אך רק בשנות השלושים של המאה העשרים התעניין בתיאטרון ובביצועים. ההופעה המקצועית הראשונה שלו הגיעה בשנת 1935 ושנה לאחר מכן הגיע המסע שלו להוליווד. צופי כישרון הבחין בו בתפקיד התומך של הנסיך אלברט ויקטור, מול הלן הייז, בהפקה תיאטרונית של "ויקטוריה רג'ינה". האולפנים ראו בו שחקן תומך רומנטי אך כשהוא פיתח את מלאכתו, פרינס העריץ מאוד שחקני charactor, בעיקר אדוארד ג 'רובינסון. הוא השתוקק להיות שחקן דמות בעצמו אך הפיזיות הנאה שלו מנעה ממנו לשחק תפקידים כאלה. הוא היה מגלם דמויות רומנטיות תומכות לאורך שנות השלושים והארבעים, אך לגורל היה זה אחרת. מחיר ישחק בקרוב המון דמויות שהוא זכר בזכות אהובתו בז'אנר האימה.

סרט האימה הראשון שלו היה תפקיד תומך לצד בוריס קרלוף בסרט "מגדל לונדון" (1939), ואחריו כיכב בסרט "האיש הבלתי נראה חוזר" (1940). הוא ישמח את תפקידו, לפחות באופן קולני, כ"ג'פרי רדקליף "בסרט" אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין "(1948).

בשנת 1953 לוהק פרייס ל"בית השעווה ". בתוכו כיכב פרייס כפרופסור הנרי ג'רוד, פסל דמות שעווה נלהבת העובד במוזיאון. לאחר ששרד שריפה שהציב בכוונה שותפו העסקי, ג'רוד המעוות מיוצר תערוכה חדשה - "לשכת האימה". אבל האימה האמיתית נמצאת בתוך הדמויות המצופות בשעווה. למרות שהבמאי אנדרה דה טות היה עיוור בעין אחת ולא הבין את תשומת הלב סביב הטכנולוגיה התלת-ממדית, "House of Wax" היה אחד מלהיטי הקופות של אותה השנה. חמש שנים לאחר מכן, פרייס יופיע בקלאסיקה פולחן אחרת, "הזבוב" (1958).

אך רק בשנת 1960, כשפרייס שיתף פעולה עם הבמאי רוג'ר קורמן, הפך השחקן לאייקון של ז'אנר האימה. הם הפיקו מספר סרטי גותיקה בתקציב נמוך שהתבססו על סיפורי אדגר אלן פו. יחד הם הביאו את "בית אשר" (1960), "הבור והמטוטלת" (1961), "העורב" (1962) ואת "מסכת המוות האדום" (1964) למסך הכסף. לאורך כל שנות השישים עבד פרייס לצד פיטר טורה, בוריס קרלוף ובזיל רת'בון ביצירת סרטים בלתי נשכחים מלאי אימה ומקאברי.

מחיר אימץ הזדמנויות אלה, והתלהב במיוחד במשחק נבלים. כפי שהעיר פעם, "כיף להפחיד כמו לפחד."

חשוב מכך, בגלל מסירותו לאומנות המשחק, פרייס הבין כיצד לנגן נבל או כהגדרתו, "מותחן האימה מציע לשחקן הרציני הזדמנויות ייחודיות לבחון את יכולתו להפוך את הבלתי יאומן".

בשנות השבעים והשמונים, ז'אנר האימה הפך פחות לעיצוב חנות טובה ויותר על גימיקים גוריים. רק אז פרייס התרחק מהסרט והתמקד בקריינות. בין היתר הוא הופיע ב"ברוך הבא לסיוטים שלי "של אליס קופר, שם נשא נאום קצר על עכביש האלמנה השחורה וגם גילם את" רוח הסיוט "במיוחד הטלוויזיה של קופר מ -1975," אליס קופר: הסיוט ". את קול הקטיפה הקלאסי שלו אפשר לשמוע גם בשיר של מייקל ג'קסון, "מותחן". הוא גם חיבק את הטלוויזיה, כפי שהופיע בסדרת PBS, "מסתורין" במשך שמונה שנים.

בתחילת שנות ה -90 הצליח במאי מושפע מגותי בשם טים ברטון לפגוש את אליל ילדותו תוך כדי עבודתו כאנימטור חניך של דיסני. לברטון ניתנה ההזדמנות הייחודית לביים את הקצר שלו, "וינסנט" ופרייס הסכים לבצע את הקריינות. מאוחר יותר, מאסטר מקאבר היה אומר שהחוויה "הייתה הדבר הכי משמח שקרה אי פעם. זו הייתה אלמוות, יותר טובה מכוכב בשדרות הוליווד."

זה היה הולם רק שהביצוע האחרון של פרייס על המסך היה כממציא בסרט "אדוארד מספריים" של ברטון (1991). ברטון ופרייס נותרו חברים קרובים עד מותו של פרייס שנתיים לאחר מכן.

בשדרות אחרות, פרייס היה שף גורמה ידוע בו הוציא ספרי בישול שרתיים והיה לו תוכנית בישול טלוויזיונית, "בישול מחירוני." הוא גם היה אספן אמנות מושבע ותרם את עבודות האמנות שלו למכללת מזרח לוס אנג'לס, שם ממוקם כיום הקמפוס של וינסנט פרייס לאמנות. אבל וינסנט פרייס תמיד יישאר, נסיך האופל, אדון המקאבר.