לא! לא בני! חלק ראשון

• אַפּרִיל 26, 2024

לא, לא הבן שלי!

קול עלוב הגיע ממקום כלשהו עמוק בפנים. זה התחיל כ
נאנק וצמח ליילל מחריש אוזניים. "לא, לא, אלוהים, לא!" ה
צעקות הגיעו ממני. המחשבות שלי הקיפצו בפראות.
האם זה סיוט? האם אני ישן? התנשמתי לנשום, שמעתי נכון,
או שזו איזו בדיחה אכזרית?
קלי? מת? לא יכולתי להבין מה נאמר לי; הייתי
מנסה להתמקד במילים. איך זה יכול להיות? בטירוף התחלתי לשאול
שאלות שאינן רוצות לשמוע את התשובות. "לא התינוק המתוק שלי, הו לא,
אנא אלוהים, לא! "הייתי נחנק ורציתי לרוץ. רציתי את המילים
לעצור!
קלי ארתור הובנטל נולד ב -7 באוגוסט 1967. הוא היה כה קטן, ו
שברירי, הוא שקל מעט יותר משישה קילוגרמים. קלי הייתה בת תשעה ימים
פעם ראשונה שהחזקתי אותו. רציתי את התינוק היקר והמתוק הזה עם כל הווייתי!
הוא היה כל כך יקר ותמים והוא מילא את החלל שבלבי
גרם לי להרגיש שלמה. כמה אהבתי אותו! קלי הייתה הנכדה הראשונה, בשנת
המשפחה שלנו, והוא היה הבן שלי!
"עכשיו אני משכב אותי לישון, אני מתפלל לה 'הנשמה שלי שתשמור. אם אני
אמור למות לפני שאני מתעורר, אני מתפלל לאדון הנשמה שלי תיקח אבא יקר ב
שמיים, תשמור על בני, והפוך אותו לאזרח טוב ואוהב
נותן אדם. אמן. "זו התפילה שאמרתי כמעט בלילה שלה
חייה של קלי.
בגיל כמה חודשים התחלתי לשים לב ל"צעקה "אצל קלי
נושם. הוא היה חולה רוב הזמן, עכשיו. הייתי מטלטל אותו שעות
ולשיר לו והייתי נשאר ער כל הלילה ושומר על המשמר עליו ועל ה
מכשיר אדים.
אסטמה? ציוץ זה אסטמה? הו, אלוהים, אנא עזור לו !? קלי
המשיך להיות תינוק מאוד מתבגר, מתבגר ומבוגר. האסטמה שלו הייתה
קשה מה שגרם לו להחמיץ הרבה בית ספר. לקלי נרשמה ענקית
כמויות של תרופות, צילומי אלרגיה והיו הרבה מאוד
אשפוזים. ניתנו לו כמויות אדירות של סמים כדי להציל את שלו
חיים, כולל סטרואידים.
קלי גדלה בחדרי המיון בבית החולים ובמשרדי הרופאים. ה
לתרופות היו השפעות מחרידות על מוחו ועל גופו. התנהגותו
הפך קשה מאוד ולעתים נלחם, אך האלטרנטיבה
היה לתת לו לסבול ואולי למות מהתקפות שודדי הנשימה האלה. אני
שם את חייו בידי האל והמומחים.
התחלתי לקחת את קלי לייעוץ פסיכולוגי כשהוא היה בערך
בן שבע. הוא נראה שונה מילדים אחרים בגילו. היה לו
כעס בלתי מוסבר, הוא התקשה להתרכז; הוא לא הסתדר טוב
עם ילדים אחרים והוא הוסחה בקלות. הייעוץ נמשך
לאורך חלק ניכר מחייו. היו פסיכיאטרים, פסיכולוגים,
בתי חולים, מורים, מרכזי למידה מיוחדים וניסויים רפואיים. הרשימה
הוא אינסופי, והעלות הייתה יותר ממה שכל הורה צריך היה לסבול, ו
יותר כאבים ממה שכל ילד צריך להרגיש.
בסביבות גיל חמש-עשרה, חשדתי שקלי משתכשכת בסמים. בשעה
בן 16, חבריו הביאו אותו הביתה, לילה אחד, ללא תגובה. הם זרקו
אותו בקומת המוסך. כמעט משותק מפחד, מיהרנו אותו אל הכביש
בבית החולים אין שום מושג מה לא בסדר. נאמר לנו שכן
צרך כל כך הרבה אלכוהול, עד שהפך ללא הכרה. כמו שהוא היה
כשהוא התפכח בחדר המיון הוא הפך לעוין מאוד, עביר ביותר
בפה וכעוס. ידעתי שאני צריך לעשות משהו לפני שזה יקרה
רחוק יותר. למחרת, התחלתי לחפש אנשי מקצוע של שימוש בסמים
ועשה הרבה תפילה. תחושת הבטן שלי הביאה אותי לסף האימה.
קלי הייתה בצרה עמוקה. יש לעצור אותו לפני שהוא הורג את עצמו!
הערמתי את קלי לצאת לפגישת ייעוץ. אמרתי לו שזה נועד
טיפול משפחתי. קלי הוערך, והוא בדק חיובי לגבי תרופות. בתוך זה
חדר זעיר, ללא חלונות, הקירות החלו להיסגר סביבי. הלב שלי
הלם בקול רם כל כך, הייתי בטוח שאפשר לשמוע אותו בשתיקה. בחוץ
בזווית העין יכולתי לראות את קלי בוהה בי בזלזול. הוא
בדיוק הבין למה הוא היה שם.
הידיים הקרות והקרירות שלי רעדו כשהקשבתי לאחות להסביר מה
היה קורה אחר כך. הקול בראשי המשיך לשאול שאלות. "מה
היא אמרה על חיפוש רצועות? "ניסיתי להיראות בשליטה. לא
רוצה לבכות. זה לא יכול לקרות! רציתי להתעורר והכל יהיה
נעלם. התפללתי לאומץ, וקיוויתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. ה
עוזרים באו ולקחו את קלי ליחידתו שם הוא היה נעול לבית החולים
מספר הימים הבאים. לא יהיו לו הרשאות, לא שיחות טלפון או מבקרים.
"בבקשה," קרא קולי הפנימי, "בבקשה, הרשה לי להיפרד מבני."
כאבתי להניח את זרועותיי סביבו ולגרום לכל הכאב להיעלם. קלי
הביט בי בשנאה בעיניו. "מה עשיתי? איפה נכשלתי?
מה גרם לבני לפנות לסמים? "לא ידעתי איך לתקן את זה, או להכין אותו
טוב יותר. כשקלי הובל במסדרון לחדרו, הוא הסתובב והסתכל
אני מתחנן ומתחנן שלא אעזוב אותו. "בבקשה, אמא, תן לי להגיע
לפחות בוא הביתה, ארוז כמה מהבגדים שלנו ונוכל לחזור, אחר כך. "אני
הרגשתי שקרביי נמשכים ומתפתלים. בלעתי חזק ו
בשקט, אבל בתקיפות, אמר "לא." ידעתי שאם הייתי לוקח את קלי הביתה הוא היה רץ
אני יכול לאבד אותו לנצח.
חמישה חודשים אחרי אותו יום נורא במרכז השיקום הייתי
התחלתי להרגיש שיש לי את הבן שלי בחזרה. הוא עשה את עבודות בית הספר שלו
הייתה לו משרה חלקית. נראה שהוא שמח, והוא בהחלט היה המון
בריא יותר. קלי גילתה סימני בגרות והתחשבות בזולת.
קלי האכפתי הראתה לילדים מחלימים אחרים נגעה בי מאוד. הוא
היה מסירות רבה לתכנית שלו ועבד בצעדים לקראת
התאוששות. הוא השתנה והייתי גאה להיות אמא שלו.
אבא של קלי היה האליל שלו והגיבור שלו. הוא אהב אותו מאוד, אבל, מתי
קלי היה בן שמונה עשרה, אביו התאבד. אחרי זה, קלי
היו הרבה הישנות. הוא נכנס ומתוך מתקני שיקום, פנימה והחוצה
של צרות. הוא נכנס לעשרים העשרים שלו, ושנות העשרה שלו היו רק שנה
לטשטש. הוא לא סיים את בית הספר התיכון, הוא לא יכול היה להחזיק משרה והוא נסחף
פה ושם אף פעם לא מצא שום דבר חיובי בחייו.
הוא גם היה בתוך ומחוצה לו איוב. סבא שלו שכנע אותו
לנסות עוד פעם אחת להשיג את G.E.D. הוא הסכים, וחזר לחיל איוב
במצב שונה, ושם פרח! הוא היה נשיא בכיתה והוא
נשא נאום יפה עם סיום לימודיו שם הוא הודה בי
אף פעם לא מוותר עליו. העמיתים שלו כמו גם שלו חשבו היטב
מורים. הייתי כל כך מלא גאווה, אהבה ושמחה באותו יום. היה
תקווה מחודשת שהוא יוכל להיות עצמאי, עצמאי
מצא סוף סוף אושר!

הוראות וידאו: פלייפסטיגל - הסרט המלא | #PLAYפסטיגל מתחברים לחיים האמיתיים (אַפּרִיל 2024).