Chinua Achebe זכר

• מאי 4, 2024

Chinua Achebe תיאר את עצמו כמי שיש לו "שני סוגים של מוסיקה" בנפשו - אגדות עמו ושפתו של צ'רלס דיקנס. קווצות "מוסיקה" אלה עיצבו את חייו והעמידו את ניגריה האהובה, עמה, היסטוריה ומאבקים איתו הקולוניאליזם לאור הזרקורים העולמי.

אחי נולד בשנת 1930 וגדל בארץ איגבו בדרום מזרח ניגריה, יחד עם חמישה אחים. הסביבה המשפחתית הייתה מגוונת, עם ראש פתוח ומוערכת ואהובה מאוד בקהילה. אחי זכר את ההתבגרות בתקופה בה דברים שונים מאוד בניגריה - הייתה שם תמימות, תקווה, התקדמות ומשאבים יקרי ערך.

אביו, ישעיהו אוקפו אחבה, נולד בסוף שנות ה- 1800 כשארץ איגבו עברה שינוי דתי מעניין. לאחר מות הוריו, גדל ישעיהו על ידי דוד אמו, אודו, שהיה אדם נדיב. זה היה בגלל הפתיחות שלו שהוא היה הראשון בקהילה שלהם שקיבל מיסיונרים נוצריים אנגלים כשהם מרחיבים את הטפותיהם לארץ איגבו. עם זאת, הוא ביקש מהמיסיונרים להרחיק את שירתם מאזור המגורים המשותף מכיוון שהוא חש שזה קודר ומדכא מדי, אך הוא לא הרפה את הצעירים מלהתקשר עם הזרים. והמפגשים האלה הם ששינו את חייו של ישעיהו. בהיותו בוגר צעיר התנצר והצטרף לצד השכלה טובה תפקיד במשימה האנגליקנית. הוא תואר כאיש יוצא דופן של מעט מילים, ממושמע, אמין וקיבל את השם "onye nkuzi", המורה. הוא העריך חינוך ונהנה לקרוא, בעיקר את התנ"ך. אמה של אחיבה, ג'נט אנאנחי אילוגבונם, קיבלה רק חינוך יסודי מהמיסיונרית. זה היה הרבה יותר מרוב הנשים האחרות באותה תקופה שקיבלו. היא התפתחה להוגה חזק, שקט, עמוק, והפכה למנהיגה נערצת בכנסייה.

כזוג נשוי, טיילו אחבים ברחבי האזור כדי ללמד ולהטיף. הם היו הראשונים שנישאו לערכים אפריקאים מסורתיים עם הדת האירופית. גם הם התפעלו מכנותם, קבלתם ואהבתם העמוקה ללמידה בתקופות של התנגשות תרבויות באחת המדינות האפריקאיות המאוכלסות ביותר. היו כ -250 קבוצות אתניות ושפות מובחנות, מה שהופך את המשימה שלהם למאתגרת יותר. ילדיהם כולם זוכרים בחיבה את השעות הרבות שהושקעו בהאזנה לסיפורים שסיפרו ג'נט ובני משפחה אחרים. המסורת האוראלית החזקה של סיפורי סיפורים סייעה להחזיק כל כך הרבה מהתרבות שלהם בחיים, ומסורת זו היא זו שהעמידה את אחי בנתיב הסיפורים שלו. לעתים קרובות הוא סיפר על ההתבגרות בקרב זקנים רהוטים מאוד שעזרו לפתח את אהבתו לשפה עוד יותר.

עד שפרצה מלחמת האזרחים הניגרית, או מלחמת ביפרן בשנת 1967, אחבה כבר היה סופר סופר. האירועים הפראים של מלחמה זו עיצבו את חייו וכמובן את כתיבתו. הייתה לו משפחה צעירה להגן, וכיוון שרבים מאנשיו סבלו ורעבו, הוא נטל את הצד של אנשי הביפרן והפך לשגריר תרבות בממשלתו. לאחר המלחמה נכנס לתפקיד אקדמי בארצות הברית, שם הוא נשאר עד מותו ב- 21 במרץ 2013.

למרות שלקח לו ארבעים שנה לכתוב על אירועי המלחמה, הוא אכן התייחס אליהם בשירתו האקספרסיבית ביותר. נדרש לו אומץ להתחיל לדבר על חייו, על ההיסטוריה והאמונה של אנשיו ועל ההשפעה שהייתה למלחמת ביפרן, לא רק על ניגריה, אלא על יבשת אפריקה. רבים מהסופרים האפריקאים במאה הקודמת נאסרו על עבודותיהם בארצותיהם, אולם יצירותיהם של אחי נשמעות כמי שהעניקו לקוראים "תחושה מכובדת של תרבות אפריקאית" (הסופר הקנייתי סימון ג'יקנדי) והותרו בבתי ספר וספריות ברחבי היבשת. מסע הכתיבה שלו נתפס כמאבק "למצוא את עצמו" ולמצוא ביטוי לעמו, באופן מעניין בשפת הכוח הקולוניאלי המדכא. הוא חש שחשוב לספר את סיפורה של ניגריה עבור ילדיו, נכדיו ודורות הבאים. הקול המוסרי שלו הפך אותו למנהיג של דור ואפילו נלסון מנדלה אמר שהוא הכותב "בחברתו נפלו חומות הכלא".

למרות שבילה את רוב חייו הבוגרים בארצות הברית, הוא המשיך לתמוך בדמוקרטיה במדינת מולדתו, ניגריה, באומרו "בינוניות הורסת את מרקמה של מדינה באותה מידה כמו מלחמה". רבים מאמינים שאחיבי היה צריך לזכות בפרס נובל, אך הוא זכה להכרה בשנת 2007 כשקיבל את פרס ההישג לכל החיים בדמות פרס הבינלאומי של מאן בוקר.

Chinaa Achebe, מעורר השראה, מחונן ונצחי, ייזכר כמדינאי, אקדמאי וניגרי נלהב, אך הכי חשוב, כאב הספרות האפריקאית.