ראיון עם הזן פריסט והסופרת קארן מילר

• אַפּרִיל 26, 2024

קארן מיזן מילר היא כוהנת זן, מורה, סופרת ובלוגרית שצברה מעריצים רבים (כולל אני) עם ספרה הראשון Momma Zen: Walking the Crooked Path of Motherhood. כעת היא הוציאה את ספרה השני, Wash Wash Cold: הוראות טיפול לחיים רגילים. ראיינתי אותה לאחרונה כיצד התפתח ספר זה, אופי הזן, חשיבות המורים, נשים בבודהיזם, נישואין ונושאים רבים אחרים. זה היה התענוג הגדול שלי, ואני מקווה שתיהנו מהראיון. הלוואי שיכולתי להציע גם הקלטה, מכיוון שקארן נשמעת קול יפה וצחוק - והיא צחקה לעתים קרובות כשדיברנו.

הקפד לבדוק גם את הסקירה שלי על שטיפת ידיים קרה לאחר שקראתי (וישבתי איתה) את דבריה החכמים.

מדוע הספר הזה? באמא זן התמקדת באמת באמהות כתרגול, וזה משחק תפקיד שטיפת ידיים קרה גם, אבל באמת אתה שם את תשומת ליבך הרבה יותר רחבה כאן, וחוזר לעברך, לנקודות לאורך כל חייך באמת. מה הניע אותך לעשות זאת?

אנחנו תמיד שואלים את עצמנו את השאלה הזו, 'למה?' וזה באמת מאוד פשוט - מישהו ביקש ממני לכתוב את הספר הזה. התבקשתי לכתוב ספר על זן בחיי היומיום. ושמחתי לציית. האמת היא שזה באמת סיכום של חיים נאורים - לעשות את מה שאנחנו מתבקשים לעשות! לשים לב ולעקוב אחר ההוראות המגיעות.

יחד עם זאת, בעוד שמחתי והמחשבה את הרעיון לכתוב ספר על זן בחיי היומיום, החיים היחידים שאני צריך לעבוד איתם הם אלה שלי. וזה מצביע על מה שבאמת מובהק בזן, ובתרגול הזן - שהוא מצביע אותך תמיד ישירות לחיים שלפניך. זה לא עוסק בתיאולוגיה או בתורה או בדוגמה. אז באמת שספר על זן בכל יום בחיים לא נראה כספר על זן. זה הולך להיות ספר שנראה שהוא בערך חיי יום יום.

כך נוצר הספר הזה. מה שקורה לנו, מה שמגיע אלינו בחיים, הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים. זה בדיוק הצעדים שאנחנו צריכים לנקוט בדרכנו למודעות עצמית. אז כתיבת הספר הזה הייתה הכשרה עבורי. זה עזר לי ליישב מסלול ארוך הרבה יותר של חיי, כיצד הגעתי לתפוס מקום זה בחלל ובזמן ברגע זה. לעתים קרובות אנשים שואלים אותי איך הפכתי להיות כוהן זן, ולי נראה ברור מאליו, כי עכשיו זה לא נראה כאילו הייתי יכול בסופו של דבר בשום מקום אחר. אבל הבנתי ששיתוף המסלול שהוביל אותי לכאן עשוי להועיל לאחרים.

אתה אומר שזה היה ברור לך עכשיו איך הגעת למקום שבו אתה נמצא, אבל בזמן שכתבת את הספר הזה היו לך תובנות חדשות על העבר שלך?

אה בהחלט. למעשה, מה שאני אוהב לספר לאנשים זה שמבחינתי זה בכתיבה עצמה שמגיעים הבזקי תובנה - או בבישול, בעבודת החצר או בגינון. באלה אני מבין עד כמה התורות והחוכמה עמוקות העומדות לרשותנו בכל רגע בחיינו. אבל לא ידעתי - אף אחד אף פעם לא יודע - איך הכל יתפתח. בכל פעם שישבתי לכתוב מילים, לא ידעתי בדיוק מה יהיה הסיפור.

כשאני אומר 'סיפור' אני באמת מתכוון שהחוויות שכתבתי עליהן חיו אותי עבורי כשכתבתי אותן. המיוחד בספר הזה הוא שכתבתי חלק ממנו לפני עשר שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי אי פעם על חיי שלי בקולי. הוכשרתי כעיתונאית, ועד אז תמיד כתבתי עיתונאית, לעתים קרובות כסופרת רוח או למטרות קידום מכירות. מעולם לא כתבתי בשמי. ואז לפני כעשר שנים פשוט הרגשתי שנתפס - איזו שפה, באמת. פשוט הייתי צריך לשבת ולכתוב את זה. וזה היה סיפור חמש-שש השנים הקודמות בחיי שהנחיתו אותי במקום הזה.

אחרי שכתבתי אותו, הנחתי אותו בצד ולעולם לא אספתי אותו שוב, עד שהתבקשתי לכתוב את הספר הזה, והבנתי שיש לי שם משהו שעשוי להועיל. שימושי לא מכיוון שמה שכתבתי קודם היה כל כך נפלא, אלא מכיוון שעכשיו אוכל לחיות אותו מחדש בעיניים שיש לי עכשיו. אז זה באמת מה שהספר הזה הוא - ההיזכרות האלו, אך הוסברו מעיני שיש לי עכשיו, מהאימון שלי עכשיו.

השיעור הגדול מבחינתי היה שכל דבר בחיינו מועיל. שום דבר לא מתבזבז. אנחנו פשוט לא יודעים איך ומתי כל חוויה הולכת להיות בשימוש. לא יכולתי לכתוב את הספר הזה לפני עשר שנים. לא יכולתי לכתוב את הספר הזה עד היום. ולא יכולתי לכתוב את סוף הספר הזה עד שעברתי בכל הדפים שלפניו - באותה דרך שקורא יעבור בדפים האלה.

אנו כותבים לעצמנו. כשאני כותב, אני היחיד כאן. וכשאתה קורא, אתה היחיד שם. זהו תהליך אינטימי מאוד. זה היה חשוב לי כמו לכל אחד אחר. אני לא כותב את מה שאני יודע, אני כותב את מה שאני לא יודע.

הכתיבה שלך עצמה, הקול שלך, היא ייחודית. זה באופן זני מבחינתי איכשהו, מאוד דומה לקואן.אתה טוב מאוד בהגדרת משהו - רעיון או סצנה - ואז שולף את השטיח מתחתיו, מדגיש את ההנחות או ההזיות שבמחזה. האם הקול הזה התפתח, או שהוא פשוט הגיע לך בפעם הראשונה שהתחלת לכתוב על חייך שלך?

אתה יודע, אני לא יודע. אבל אני אגיד שהכל מגיע מכרית [המדיטציה]. הכל בא מהתרגול שלי. והתרגול שלי הוא תרגול קלאסי, שפירושו שאני חי עם אדוני הזן של פעם. למדתי, במובן האקדמי, את מילותיהם ושפתם. אני גם מתרגל קואן - כשאני עושה מדיטציה אני עובד קואן. זה אומר שאני מכניס את גופי ומוחי למילים שנאמרו על ידי הקדמונים.

הזן הוא ייחודי. המראה והתחושה והקול שלו הם מאוד - כפי שנהג לומר מורי מעזומי רושי - פשוטים. זה לא אמור להיות מזלזל. זה כל כך פשוט. האמת שיש לי מוח זריז, עסוק וחכם. והתרגול שלי ייעל את כל מה שקשור לחיי, כולל החשיבה שלי. הייתי מאוד מחובר - ועדיין אני לפעמים - עד כמה מחשבתי מורחבת. זה מה שמבלבל את רובנו! אנחנו מנסים להערים על הכל.

כשאני אומר שהכתיבה, הקול, נובעת מהכרית, אני מתכוונת שלעיתים תוך כדי מדיטציה ביטוי היה מגיע אליי, והייתי כותבת אותו ברגע שיכולתי. זה באמת תהליך זה של פתיחה, של בריחה ממבוך מוחנו. כשאנחנו משקטים את השכל אז נוצרת חכמה ושירה - החוכמה והשירה של כולם.

אני שמח שהזכרת את המורה שלך. בספר אתה מציג את עצמך כמועמד לא סביר שבסופו של דבר כורע ברך לפני מורה זן, אבל זה המקום בו מצאת את עצמך. זה היה אחד החלקים האהובים עלי בספר. מה תפקידו של מורה לפי השקפתך, ועד כמה זה חשוב?

מורה הוא חיוני. המורה לא יכול לתת לך כלום, המורה לא מלמד אותך כלום. אז אתה יכול לומר באופן הגיוני, 'נו, איך מורה יכול להיות חיוני?' זה בגלל שיש דבר אחד שאנחנו מאוד מאוד טובים בו - להטעות את עצמנו. זה הדבר היחיד שאנחנו טובים בו. אנחנו לא טובים בלטעות אחרים. אך אנו ננסה לנצח להונות את עצמנו.

כולנו מנסים תמיד להגיע ל'איזור נוחות '- מקום שיש לנו הכל בדיוק כמו שאנחנו רוצים את זה. אפילו בחיינו הרוחניים אנחנו מרגישים כך - נגיד "אני מרגיש בנוח עם התרגול שלי עכשיו, אני לא מתאים לדבר מסוג זה" או "מעולם לא מצאתי מורה שהיה כמו נאור כמו שאני ", וסוג כזה. וכל זה רק הונאה לשמור עלינו אגו. לשמור עלינו במקום שאנחנו מרגישים שאנחנו אחראים! אנחנו בשליטה. ואנחנו תקועים.

מורה, אפילו מורה קשוח, סבלני איתנו בהרבה מכפי שנהיה אי פעם עם עצמנו. הרבה יותר מעודד, והרבה יותר מוטיבציה. כמו שנהג המורה שלי לומר, זה יכול להיות שימושי כשאתה עובר בחושך כדי לשמור על חברה עם מישהו שעבר כבר בחושך. ומי לא אומר לך מייד את הדרך אל האור, אבל מי אומר 'בסדר, פשוט פנה ימינה עכשיו, קח 3 צעדים קדימה, ואז פנה שמאלה.' זה כמו מדריך, מישהו שמזהה את המקומות שבהם אתם נאבקים.

אז מורה חיוני בכל כך הרבה מישורים. עכשיו כשאני אומר את זה אני צופה שאנשים יחשבו 'אה, אתה יכול לומר שבגלל שיש לך מורה בקרבת מקום' או 'אתה חי את החיים המאושרים האלה שבהם אתה יכול לקיים את המפגש הזה עם ישות נאורה' או משהו כזה. אבל מה שאני אומר זה, שוב, אנחנו כל כך טובים לספר לעצמנו את הסיפור של מה שאנחנו לא יכולים לעשות, של מה שלא יקרה בחיינו, המקומות שלעולם לא נלך בהם. אנו אוהבים להמשיך והמגבלות שלנו.

אבל מה אם כל זה במומחיות יוביל אותנו לדרך החוצה? עצם המחפשות שלנו, הרגשות של חוסר הייאוש, חוסר ההגשמה שלנו, הם לא אחר מאשר משיכה בדרך החוצה. עלינו להקשיב. עלינו לעשות את הצעד הבא. אנחנו רק מגיעים איפשהו צעד אחד בכל פעם, לאט לאט. אם לא נבחין בכך, מה שאנחנו עשויים לעשות, מה שאנחנו מותנים לעשות, זה לקהה את התחושה הזו. הטביעו אותו, כיסו אותו, בכל דרך שנעשה זאת. אנו עשויים לקנות יותר, להתעמל יותר, לשנות מערכות יחסים, לחפש מכונית אחרת, בית או עבודה. לא משנה מה זה, אנו מתעלמים מ- GPS הפנימי משלנו שממשיך לנסות לגרום לנו לפנות אל האמת.

אתה רק צריך להמשיך, להקשיב, צעד אחר צעד. ותבטחו בכך שתחושה לא נוחה זו, האומללות שלכם, היא למעשה תחושה מצילת חיים. החיים שלך שמתרסקים סביבך הם למעשה אירוע מציל חיים. צריך לשים לב.

זה היה יפהפה. הייתי רוצה גם לדבר על נשים בבודהיזם. כמו כל הדתות הגדולות, ורוב המוסדות מבחינה היסטורית, הבודהיזם היה פטריארכיה - השושלות עצמן היו כמעט אך ורק גברים. איך התמודדת עם זה? האם כנשים מודרניות עם רגישויות פמיניסטיות, האם זה היה נושא עבורך? האם זה היה אי פעם מכשול?

זה מעולם לא היה מכשול. זה היה יכול להיות מכשול רק אם הייתי הופך אותו למכשול, לפי הרגלי המחשבה שלי. האמת היא, שאין מוסד אחד בעולם הזה שלנו שאינו פטריארכלי. כל המוסדות הם פטריארכליים. יש תפקיד למוסדות הפטריארכליים. כמו בכל הדברים, יש תפקיד לפטריארכיה, ויש תפקיד למטריארכיה. האם אני מסכים עם הפטריארכיה? בהחלט לא כל הזמן!

אני לא יכול לשנות את העבר. אם אני מסתכל סביב, אני יכול לראות את הפטריארכיה של מוסדות החינוך שלנו, את מוסדות הממשלה שלנו, את הצבא שלנו, ואני יכול לראות עד כמה מוסדות כבולים ובורים יכולים להפוך. אבל זה טבעם של מוסדות.ואם אתה מסתכל על מוסדות אתה יכול לראות שלעתים ישנם אנשים מוארים התופסים עמדות כוח במוסדות, ולעתים קרובות יותר מכך - ישנם אנשים לא מוארים שעושים זאת.

איך זה משפיע עליי? ובכן, זה בהחלט לא משפיע על התרגול שלי. מעולם לא הודרתי, מעולם לא נאסר עלי, מהזנדו. אני חושב שאם יש לנו עניין אינטלקטואלי בדת, נוכל למצוא המון סיבות להתעצבן. בורות קיימת לצד חוכמה.

אתם בטח זוכרים שבמסירות לספר הזה יש לי הקדשה לסבתותי. ואז יש לי גם הקדשה לכל 'אבותיי הנקביים ששמם אבד או נשכח'. אני לא מתכוון רק לאבות אבותי, אני מתכוון גם לאבותי הרוחניים. כי היו הרבה כאלה. שמותיהם נשכחו, ואני לא בספק בכוונה. אבל האם זה באמת מעכב את התרגול שלי? מה באמת עומד בדרכי? האם זו תחושת הצדקנות שלי? הדאגה שלי לשוויון? זה לא עומד בדרכי. רק אני יכול לעמוד בדרכי. אני לא רוצה שהתרגול שלי יושפע מצללים או רוחות רפאים.

כן, ואני מרגיש את זה בכתיבתך. אינך כותב עם 'אג'נדה', אך מכיוון שאתה כותב על חיי היומיום, ובמיוחד על חיי היומיום שלך, אתה מביא את הדהרמה לקהל רחב יותר, במיוחד נשים.

כן, אני חושב שאנשים רבים מבולבלים בעצם ביחס לדהרמה. אם אתה חושב שמה שהדהרמה עושה זה להעתיק את פרוטוקול המקדש, או שמה שהדרמה דורשת ממך זה לגור במנזר, זה לא זה. חלק גדול מהבודהיזם שאנחנו שומעים וקוראים עליו אינו בודהיזם. הבודהיזם הוא א תרגול. זה תרגול. ולא שהרבה אנשים מתאמנים בזה. הרבה יותר אנשים מתווכחים על זה, דנים בזה, קוראים עליו, מתווכחים ומטיפים לו מאשר מתרגלים את זה.

זה תרגול. ואיך מישהו מוגבל או מעכב מעולם? בלתי אפשרי. רק אנחנו יכולים להגביל את עצמנו.

רק שאלה אחת נוספת - פשוט אהבתי את הפרק על נישואים, ורציתי לשמוע עוד על כך. היה קשה לכתוב?

כן, היה קשה לכתוב. אתה יודע, לעתים קרובות יש לאנשים את התפיסה השגויה שיש לי חיים מסוג אחר, ולכן עלי לדעת לדעת איזה סוד על הדברים האלה. כשכתבתי אמא זן, לא ממש ידעתי שאני כותב ספר - פשוט הייתי צריך לכתוב. ולמזלי בעלי היה מוכן לקרוא את זה, כי הייתי צריך אותו - פשוט המשכתי למסור לו דפים. הייתי זקוקה להרגעה הזו. הוא תמיד אומר 'תודה לאל, אני אוהב שהיא כותבת, כי לעולם לא יכולתי לשקר לה'.

אז עבדתי ועבדתי על הספר הזה, ועל פרק הנישואים ההוא במיוחד - המשכתי לחזור אליו. לבסוף סיימתי את הספר והעברתי לו אותו בשבת אחת ויצאתי. הוא קרא כל היום, וכשחזרתי הוא אמר, "זה באמת נפלא, זה אפוס", והוא אפילו היה דומעת עיניים.

ואז הוא אמר, "יש רק דבר אחד - אתה יכול לשנות רק דבר אחד בפרק הנישואין?" זה הדבר היחיד שהוא אמר. ומיד ידעתי שכן, בהחלט יכולתי לשנות דבר אחד. כי אם לא הייתי יכול לשנות דבר אחד בפרק הנישואין בשבילו, לא היו לי נישואים.

כל כך נכון! ובדיוק סוג הסיפור שאהבתי בספר הזה. היה תענוג לדבר איתך קרן.

הוראות וידאו: חתיכות | עמית איצקר ויואב טל גוזרים ומדביקים את ג'וליה פרמנטו, אסף סבן ואת רגל סברס | halalit.tv (אַפּרִיל 2024).