פרספקטיבה ושיפוט

• מאי 15, 2024

לאחרונה אני עובד על לקיחת אחריות רבה יותר על חשיבתי. כשאדם בדרך מנתק אותי או צופר לי לפנות לפני שאני מוכן, אני נותן לכעסים ולמחשבות הרעות לצוף לידי ולנסות לראות את העולם מנקודת מבט אחרת. מה אם יאחרו לאסוף את ילדם מבית הספר? מה אם הם נבהלים - כמוני - מהמחשבה על הנער שלהם שמחכה להם? או, אולי, הם ממהרים לבית החולים לבקר חבר בין פגישות ביום העמוס שלהם. הם באמת מנסים לקיים את המצווה ביום עמוס כבר.

לא משנה מה האמת ואולי לא, אני מנסה להשאיר את הרגע עם אנרגיה חיובית ולא שלילית.

בספר שמור על הכעס שלך, הפניה מהתלמוד נעשית לגבי הרב חייא. היה ידוע שאשתו של רב חייא לא הייתה הנחמדה ביותר מבין האנשים. נאמר עליה שהיא "גורמת לו צרות", ובכל זאת הרב חייא תמיד עצר לקחת מתנות לאשתו. כאשר אחרים היו ניגשים אליו כדי לברר מדוע הוא כל כך טוב לב אליה, תשובתו הייתה "דיינו". מספיק. די היה לרב חייא שאשתו דאגה מאוד לילדיו וחילצה אותו מחטא. רב חייא הצליח לשמור על נקודת המבט שלו ממוקדת באלמנטים החיוביים שהביאה לחייו.

לפעמים, העולמות שלנו הופכים להיות כל כך מהממים שאנו מזניחים לשים לב לדברים שעלינו להתמקד בהם. כששני חברים מגיעים אלי ומתלוננים על אותו נושא מנקודות מבט שונות, ברור לי - המאזין האובייקטיבי - שהמאמץ המשותף שלהם יכול לממש את הצורך שכל אחד מהם היה רוצה למלא. אולם מכיוון שהנתיבים לתוצאת הבעיה שלהם הוגדרו באופן שונה, הם מרגישים כמו כוחות מנוגדים.

מי אנחנו שנשפוט את הבחירות, ההחלטות או הפרספקטיבות של מישהו אחר? עד כמה שהם עשויים להיות מעצבנים, הקלישאה מכילה שכבות עמוקות של אמת אם אתה לוקח את הזמן לשקול אותם כראוי. "אל תשפוט אחר אלא אם כן הלכת בנעליה" הוא באמת שיעור בעל משמעות עמוקה.

כשאני מקשיב למשבר של חבר יקר, אני נזהר להניח את פסקי הדין או הדעות שלי בצד. אני מבין - כשאני צופה במחשבותיי - שאני יודע רק מה אני שומע ומה אני חושב שהיא חווה ומה אני, בעצמי, חווה. יש מרכיב שלם במצב זה שאיני מצליח לתפוס - החוויה של לעבור אותו בעצמי.

אמונת היהדות משתוללת בהודעות של כבוד, כבוד, עזרה ודאגה לאחרים. אנו יכולים להרחיב את נשימת נשמתנו על ידי בחינת נקודות מבט חלופיות ביחסי הגומלין שלנו עם אחרים והסס לפני פסק הדין.

יהי רצון שכל אחד מימינו השנה יתמלא בפחות שיפוט, יותר חמלה ואמפתיה עמוקה לאחרים.