אי קטן

• מאי 8, 2024

קראתי את הרומן של אנדראה לוי באי קטן לפני כמה שנים ומאוד אהבתי אותו. זה מצטרף לשורות הספרים על קבוצות מהגרים שונות שהגיעו לבריטניה מאז המלחמה האחרונה. בריק ליין של מוניקה עלי היה על מהגרים מתת-היבשת ההודית, היסטוריה קצרה של טרקטורים באוקראינית מאת מרינה לויקה על אוקראינים, הרומן האישי שלי, המדונה השחורה של דרבי על מהגרים פולנים, ולוי היה לוקח על בואם של מהגרים מג'מייקה.

כשהסיפור מדלג קדימה ואחורה בזמן ובמקום בין אנגליה לג'מייקה, תהיתי איך העיבוד יעבור. לא התאכזבתי. גרסת ה- BBC לאי האי הקטן, שהוקמה לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה, היא מימוש מבריק של הרומן.

הורטנס (בגילומה של נעמי האריס) היא נערה צעירה המתגוררת בג'מייקה. היא לא לגיטימית ונכפתה על טובתם של זרים, עם זאת היא גאה, שאפתנית מאוד ונחושה להגשים את חלומה. קוויני, (רות ווילסון) ילדה צעירה שהגיעה ללונדון מחוות החזירים הצפונית של הוריה לגור אצל דודתה, היא גם גאה, שאפתנית ונחושה להגשים את חלומה. שתי הבנות מתחתנות עם גברים שאינם אוהבים כדי לממש את תקוותיה.

מייקל המקסים אך חסר האחריות (אשלי וולטר, המנוח של הוסטל) אהוב על הורטנס, אך הוא מצטרף למאמץ המלחמתי ובסופו באנגליה שם הוא מופקד בביתה של קוויני. בינתיים, קוויני התחתנה עם ברנרד הנוקשה והמשעמם (בנדיקט קאמברבץ ') כדי שתוכל להישאר בלונדון ולא לחזור לחוות החזירים השנואה. הוסף את גילברט (דייוויד איילובו) האדיב והאידיאליסטי, שהורטנס מתחתן אחרי המלחמה רק כדי שתוכל לבוא איתו לאנגליה, לתערובת ויש לך מחומש מורכב של אהבה, תאווה ואמביציה.

הסיפור עובר מג'מייקה החמה, המאובקת, הצבעונית, לאנגליה המלחמתית הקשה שברחובותיה מושחרים כדי להטעות את המפציצים, קיצוב מזון וסכנת מוות מתמדת. מייקל מגיע וקוויני הבודד, המורעב בחיבה, עורך איתו לילה רומנטי לפני שהוא מוצב.

גילברט נשלח לצפון אנגליה ומגיע מלא אידיאליזם כדי לעזור למדינת האם. הוא פוגש את קוויני, שחזרה הביתה באופן זמני כדי להימנע מהפצצות, והיא מתייחסת אליו בחסד. אולם במקום אחר הוא חווה עוינות וגזענות. כשגילברט וקוויני עומדים יחד בתור לקולנוע, GI האמריקני צועק עליו לחזור עם שאר השחורים. גילברט צועק, 'אני לא אמריקני, אני ג'מייקני ואין כאן הפרדה גזעית. אני יכול לעמוד איפה שאני אוהב. זה כמובן לא יורד טוב.

אהבתי את הדרמה הזו כבר מההתחלה. זה מושך את הצופה מייד כשהדמויות כל כך חיות, הסצינות כה עזות והבגדים והתפאורות נראים כל כך אותנטיים. יהיה חלק גדול יותר של כאב ושברון לב בחלק השני, אבל זה התענוג לעקוב אחר הסיפור הזה, אני לא יכול לחכות לראות אותו.