הלוויה

• אַפּרִיל 28, 2024

בשלב מסוים של זמן בחיינו כולנו נחווה אובדן, בין אם זה נובע מגירושין או מוות של אדם אהוב.

גם אם האדם שאנו מאבדים למוות נאבק כבר חודשים עם מחלה סופנית, הרגע המדויק שהם עוברים הוא תמיד הפתעה.

יש מקרי מוות שקשה יותר לקבל או להבין מאשר אחרים. כשאנחנו מאבדים סבתא רבא שנמצאת על כדור הארץ הזה למעלה מ 90 שנה הכאב אינו כה עמוק כמו שילד בן 3 אבוד.

בסדר הטבעי של הדברים; על סבינו והורינו להלך לעולמנו ולילדינו אחרינו. אבל מה עם החברים והמשפחה באותו גיל כמונו? היכן הם נופלים בשרשרת "קבלה"?

בדיוק נודע לי השבוע שבן דודה שגדלתי איתו ושיחקתי איתו בילדותי נהרג בתאונת דרכים. היא הייתה רק בת 34. אני מתקשה מאוד לעכל את החדשות. חלק מזה נובע מכך שהיא הייתה כל כך צעירה. חלק מזה נובע מכיוון שזה היה כל כך לא צפוי. אבל אני חושב שהחלק הגדול ביותר הוא בגלל שלא ראיתי אותה זמן רב, ואני עדיין זוכר אותה כילדה עם שיער ארוך ויפה שהיה תלוי על מותניה. אני פשוט לא יכול לדמיין אותה מתה.

"מת". לקח לי כמה פסקאות לפני שהשתמשתי במילה הזו בפועל. רבים מאיתנו עושים זאת; הימנע מהמילים "מת" ו"מת ". נוח לנו יותר עם התופעות הרכות יותר ש"נפטרו "," עברו הלאה "," איבדו אותה "וכמוהו. אני לא בטוח למה אנחנו עושים את זה. ייתכן מכיוון שהמוות הוא מילה כה סופית, אנחנו לא באמת יכולים לקבל את הקשיחות שבדבר. לכן אנו מבקשים לרכך את זה על ידי להזכיר לעצמנו את העובדה שיש עולם אחרי. "מת" פירושו "הסוף", "עבר" פירושו שיקירינו עוברים הלאה אי שם.

אני ממשיכה לחשוב על הלוויה שאני עומד להשתתף בה. לעתים קרובות אנו אומרים כי אנו מכבדים את "הכבוד האחרון" שלנו, אך האמת היא שהלוויה אינה מיועדת למנוח - אלא לאלו מאיתנו שנשארו מאחור. זו ההזדמנות שלנו להיפרד "להתראות", להתכנס יחד עם אחרים שאוהבים גם את האדם הזה שהמשיך בלעדינו. זו הסיכוי שלנו לדבר ולהזכיר, לחלוק סיפורים על כך שכולנו בני דודינו נפגשים בערב חג המולד לארוחת הבוקר אצל סבתנו ואז פותחים מתנות. איך היינו משווים בין בובות ברבי כשהיינו צעירים יותר ואז משווים ערכות איפור כשהיינו נעורים.

בהלוויה יש דמעות אבל לעתים קרובות יש גם צחוק. אנו מופתעים שאנו מצליחים לצחוק בתקופות אלה, אך אלה הזכרונות שאנו הכי רוצים לתלות עליהם בלבנו. להתאבל כי יקירכם איננו, אך זכרו את התקופות בהן אהובכם היה חי.

נתגעגע אליך Vi.