קמדן הארבור אין - מקום מושלם להיות מושלג

• מאי 3, 2024

"כל מה שיכולתי לראות איפה עמדתי
היו שלושה הרים ארוכים ועץ;
הסתובבתי והסתכלתי הפוך,
וראיתי שלושה איים במפרץ. "

המשוררת של מיין עדנה, סנט וינסנט מיליי, כתבה שורות אלה מפסגת הר. בייטי בקמדן, אבל כל מה שיכולתי לראות איפה עמדתי היה ... לבן.

התעוררתי מוקדם לאותה שתיקה עמוקה שלא ניתן לטעות, שאנו הצפוניים מכירים באופן אינסטינקטיבי לנגד עינינו אפילו פקוחות. קול השלג, או ליתר דיוק דוממת השלג. ואז הגיע הצליל הבלתי נמנע הבא - היחיד ששבר את השתיקה - השריטה המרוחקת של מחרשה על המדרכה. הסערה החזויה נכנסה מוקדם מהצפוי.

מאוחר יותר פתחתי את הווילונות בצבע החציל של חדרנו הפינתי הגדול והבטתי אל מעבר למרפסת שלנו, שם השולחן והכיסאות היו עמוסים בלבן, כמו קאפקייקס מוגזים. מעבר לכך, שם צפינו בירח מלא עולה בלילה הקודם, השביל הארוך של קורותיו המשתקפות על המפרץ, היה כלום. רק עולם של לבן עם חזית אפורה מושתקת של ענפי עצים שנחרתו בטעות.

מאוחר יותר, בארוחת הבוקר, אמר לנו בעל הפונדק כי התחזית עודכנה וכי עד שתי מטרים של שלג עלולים לרדת לפני הערב. הסתכלנו דרך החלונות הגדולים של חדר האוכל וראינו דרך הרעלה הלבנה העבה גוש בצורת מרשמלו בחניה שמתחת לשם החנינו את מכוניתנו בערב קודם.

היינו שלגיים ולא היינו יכולים לבחור מקום טוב יותר אם היינו מתכננים אותו.

המסע שלנו אחר המקומות הטובים ביותר לא לעשות דבר העלה אותנו במעלה חוף מיין לקמדן, כוורת אמיתית של פעילות היבשת ומים בקיץ, אך הרבה פחות עסוקה באמצע החורף. אמנם, הייתה אפשרות לגלוש בקערת השלג של קמדן, אבל באותה לבן מתערבל, יכולנו רק לדמיין את נופי האוקיאנוס מפסגתו. לא, חיכינו עד למחרת הסערה, שהייתה בטוח שחר מבריק, יום של ציפור כחולה, כמו שקוראים לזה גולשים.

היום היינו שוכנים בכך שלא עושים כלום - או לפחות כמה שפחות. ומהמוטה שלנו על צלע הר קמדן היינו צופים בשלג יורד, ומאזינים למחרשות עוברות, וקוראים ליד האח בטרקלין האורחים או בספריה. ותראו שזה יורד שלג עוד קצת.

החדר שלנו - שנקרא חדר קוראסאו - הציע נקודת תצפית טובה, עם חלונות המשקיפים אל המפרץ (הוא היה שם אתמול בערב, אז הנחנו שהוא עדיין). מושב האהבה הנוח שלה היה גודל נלווה לשניים, עם שנינו מקום להתכרבל עם ספרים - או לשבת ולהתפעל מהשלג.

החדר היה מרווח מספיק למיטה בגודל קינג, לשכה, קונסולת מיני בר, ​​שולחן כתיבה וכיסא מכוסה בקטיפה שופעת. הצבעים היו בעיקר לבן, שחור ואפור, עם מבטאים של חציל מושתק.

המיטה, עם מיטת הנוצות העגומה והשמיכה השמימה והחמה, היו עם אורות צוואר אווז בודדים שהאירו את הדף מולי כשקראתי בלילה הקודם, תוך שהיא משאירה את שאר החדר (אפילו את הצד השני של המיטה) בחשכה. על כל שולחן הלילה היה בקבוק מים (מעיינות פולין, כמובן, מיין) ומנורה נוספת. בארון היו תליוני עץ נשלפים, שני מתלי מזוודות (מדוע זה צריך להיות כל כך מדהים?) ומגהץ ולוח.

חדר האמבטיה היה גדול דיו בכדי להכיל גם מקלחון בגודל מלא וגם אמבטיה ויקטוריאנית עמוקה עם מגש עץ ובו מונטה בראון ספוג, ג'ל רחצה ובר סבון גדול. שירותים נוספים היו מעל הכיור. אה כן, אמבט חם ומפנק היה מחכה לי אם נחליט לצאת החוצה לצאת לטייל בשלג.

וזה כמובן שעשינו, עטופים במעילי פוך ומעוטים בצעיפים, לבושים במגפיים גבוהים. לא ארוך, ממש עד הנמל ובחזרה, עם עצירה לכוס קפה מחממת בדרך.

כוס פרוסנקו מחמיאה חיכתה לנו כשירדנו לפני ארוחת הערב, ונהנינו ממנה לשבת מול אח רחבה בלובי. אמנם ניתן לצפות שפונדק ניו אינגלנד הנערץ יתקשט בפאר וינטג ', אך בעליו החדשים בחרו במקום את הקווים החלקים והנקיים של ריהוט עכשווי יורו, המוצבים על רקע הקירות הלבנים המסורתיים של אכסניות על חוף הים.

הלובי מחולק לקבוצות שיחה קטנות, כשכל אחת מהן משקיפה על קיר החלונות לצד המרפסת העוטפת.

חדר האוכל - מסעדה שנקראת נטלי - בולט לא פחות, עם כורסאות קטיפה אדומות ונשפים המנוגדים בצורה חכמה עם המצעים הלבנים וכלי הזכוכית הנוצצים. השולחן שלנו לשניים ישב מול אח בו הבהבו ארבעה נרות עמוד גדולים. המוזיקה הייתה מגוונת, מאופנת יפה, וכללה מועדפים של קול פורטר שהושרו בצרפתית.

אבל לא היינו שם בשביל המוזיקה. שמענו מחברנו הילרי, ה- Maven Travel Maven, שהשף החדש כאן לא רק מסובב ראשים אלא מביא אוכלים נלהבים בנסיעה הארוכה מפורטלנד.איזה מקום עדיף להיות מושלג מאשר בפונדק עם חדר אוכל משבץ משלו?