תענוג אשם

• אַפּרִיל 26, 2024

גדלתי במשפחה של אוהבי סוסים שהיו גם אוהדי מירוצי סוסים. ההורים שלי היו לוקחים אותנו שלושה ילדים לפארק בלמונט, אזור 'החצר האחורית' המפורסם בו היו שולחנות פיקניק, תמיד להקה מנגנת, ניחוח של צליה על האוכל שטף באוויר; צלילם של ילדים שמשחקים ומתרוצצים וכמובן, החוצפן שמשחק את תחילתו של מרוץ אחר; היה אזור המשאיות בו יכולנו ללכת ולראות את הסוסים לפני כל מרוץ; אבי היה רץ למקם את ההימורים שלו בקופאיות בחצר האחורית שנמצאת מתחת למסכי הטלוויזיה החיצוניים, שם תוכלו לצפות במירוצים; אה, והיה בריכה עם ברווזים. מה לא אהב? היינו מביאים כסאות לאונג 'ונוחים תחת העצים המוצלים. כמה אני מתגעגע לתקופות הטובות האלה. תמיד היה יום טוב כשהלכנו לשם. זה היה בילוי משפחתי בריא.

איכשהו אהבתי לסוסים / רכיבה על סוסים תמיד הצליחה להרחיק אותי מהצרות שלי, גם אם רק לזמן מה. הלחץ והסכסוך שבחיי היומיום נראה כאילו נמס כשהייתי במירוצים. ככל שהתבגרתי הבנתי שיום במירוצים יעזור לי להירגע ולהירגע. זה היה אחד המקומות האהובים עלי ללכת. סבתא שלי הלכה למסלול המרוצים בשנות ה -90 לחייה, עם דודי. אמי נהגה לשחק בסוסים 'האפורים'; אבי הימר על 'נערות בנות שנתיים' שהיו סוסים צעירים שמעולם לא זכו בעבר במירוץ. היינו אוהדי מרוצי סוסים צבועים בתוך הצמר. משפחתי העלתה רעיון שכל פעם שאחד מאיתנו יזכה בכמה כסף משמעותי במירוצים, אותו בן משפחה מסוים יתקשר לכל אחד מבני המשפחה וארוחת הערב באותו ערב תהיה עליהם! זה היה כל כך כיף. פעמים רבות קיבלנו שיחות או שניצחנו והתקשרנו למשפחה והיינו נפגשים במסעדה האהובה עלינו ליד המים בלונג איילנד, 'דיק ודורה'. זו הייתה חווית קשירה משפחתית נהדרת.

עכשיו, ב- Midlife, אני עדיין מתרגש כשאני יודע שאני הולך למירוצים - או אפילו בזמנים מיוחדים של השנה שבהם המירוצים האהובים עלי מתקיימים - מה שמביא אותי לסוף השבוע הזה, ה- 4 במאי, יום הדרבי של קנטאקי. אפילו ביום שישי, 3 במאי, ישנו האלונים בקנטאקי שהם עוד מירוץ יוקרתי. בערוץ מירוצים מיוחד אתמול, אחד מההוסטסון באוויר הצהיר כי האלונים כל כך פופולריים שאפילו בתי הספר סגורים באותו היום!

אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה - לא משנה בן כמה נגיע, אני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש 'תענוג' אשם משלהם - משהו שפשוט עושה את העבודה בשבילך - במיוחד כשאתה צריך משהו ל הרם אותך. לא משנה מה גילי, אני בטוחה שלעולם לא אאבד את השמחה הזו בצפייה והוויה בסוסים. הם היו חלק חשוב מחיי. הם מחזירים זיכרונות נפלאים כשמשפחתי הייתה ביחד וכל כך כיף.

אני עדיין מקווה שיום אחד להחזיק סוס מירוץ משלי. זה חלום מרחיק לכת, אבל כולנו זקוקים לחלומות שלנו. ככל שאני מתבגר, למרות שכמה דברים כנראה יעלו, תמיד יהיו דברים קטנים ומיוחדים שגורמים לנו עדיין להתבונן בחיים כשהם ממשיכים להתפתח. עכשיו, דרבי קנטאקי, הנה אני בא!