יחסיות מוסרית והתנ"ך

• אַפּרִיל 26, 2024

כאשר מתעוררות שאלות של ציווי מוסרי, יש לי חבר שאוהב להודיע ​​לי בבדיחות כי בתור אתאיסט, אני לא מחויב לשום קוד מוסרי ולכן יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אם עמית לעבודה מרגיז אותי, אני חופשי לדקור אותו מאחור או להפיל אותו עם המכונית שלי, חברי מסביר. באופן דומה, אם שכן יש בבעלותו בית או רכב שאני מתאווה אחריו, אני חופשי לקחת את זה לעצמי. באשר לשמירת קודש השבת, כנראה שאני ואתאיסטים אחרים הם היחידים שמורשים לעבוד באותו יום (מה שגורם לתהייה מדוע יש כל כך הרבה נוצרים העובדים בימי ראשון). לדברי חברתי, האתאיסטים חופשיים לפעול באנוכיות מכיוון שהם אינם חוששים מתגמול האל.

דבר אחד שמטריד אותי בקו ההיגיון הזה הוא ההשלכה שמקור המוסר האנושי הוא ציות לסמכות ופחד מעונש. עם זאת העובדה שאנו מבחינים בין חוקיות למוסר מראה שההצהרה הסמכותית כשלעצמה אינה הופכת את עצמה למוסרית או לא מוסרית. אם זה היה קורה, עצם העובדה שיש לנו חוקים נגד מעשים כמו רצח וגניבה, וכי הנתפסים שמבצעים את המעשים הללו נענשים, תספיק בכדי לספק לי ולאתאיסטים קוד מוסרי מחייב. אבל ברור שזה לא. אף על פי שלעתים קרובות חוקים מהדהדים אמונות מוסריות עמוקות, ישנם מקרים רבים בהם אין הדבר. המתאם בין חוק למוסר רחוק מלהיות מוחלט.

אפילו הטענה כי קיומו של אלוהים מחוץ לזמן ולמרחב מבטיחה שהמוסר הוא מוחלט אינה מחזיקה מים. בעיני לא-נוצרים, הרבה ממה שעובר להתנהגות מוסרית במקרא מכה את כולנו כחסרי מוסר או רלטיביזם מוסרי. "לא תרצח", מצווה אלוהים. עם זאת המקרא גדוש ברציחות שהורשעו על ידו או מטעמו, כולל רצח בני בכורם של בני מצרים. הרג תינוקות בכוונה מכיוון שהם צאצאיהם של עם שלמנהיגם יש לך מחלוקת הוא גם רצח ועונש אשמה על ידי אסוציאציה. נראה כי הגדרת הרצח משתנה בהתאם לגחמותיו של האל.

כך ניתן לומר על גילוי עריות, שאינו אסור עד זמנו של משה. יתר על כן, מה שמוגדר כחטא משתנה לאחר נפילת אדם וחוה, ושוב לאחר הברית החדשה. אבל אולי הדוגמה הפוגענית ביותר של רלטיביזם מוסרי היא העובדה שאלוהים אינו מחזיק את הטבולים באמונה הנוצרית לאותם קוד מוסרי כמו אלה שאינם. בעיני לא-נוצרי, העובדה שמי שמאמין ומקבל את ישוע כמושיעו ממש יכול לחמוק מרצח בעוד ששנינו נידון לגיהינום על אף פחות מכך נראה לא פחות מאשר לא צודק. לא היינו מהססים לבקר מערכת שיטת עונשין לאומית ששחררה פושעים שהיו ידידים ונשבעו אמונים לנשיא אך השאירו את השאר להירקב בכלא, אז על סמך מה תיחשב מערכת העונשין של אלוהים כהוגנת יותר?

לא רק שהמוסר המקראי משתנה, אלא גם תומך בהתנהגויות שאנו רואים בהן כיום כחוסר מוסריות גסה. לאחר מאות שנים של רציונליזציה של פעולת ההתייחסות לבני אדם אחרים כאל רכוש ללא זכויות משלהם, אנו מוצאים עבדות דוחה מוסרית. העובדה שהתנ"ך לא רק מתיר אלא מסדיר את העבדות מפר את תחושת השיפוט המוסרי שלנו כמו גם את כלל הזהב. בקיצוניות השנייה, במקרא לעתים קרובות מופעל עונש העולה בהרבה על הפשע, כולל עונש מוות על עבודתו בשבת או על ילד שמקלל הורה.

הנוצרים מיטיבים לתרץ את חוסר העקביות הללו, אך הם לא היו צריכים לתרץ אם המוסר המקראי היה עקבי יותר מלכתחילה. למעשה, המוסר המקראי הוא דו משמעי דיו, שאפילו בקרב חוקרי המקרא ישנם פרשנויות מרובות. עם קוד מוסרי שקשה להבין אותו ולעקוב אחריו, באיזו תחושה זה נראה לטעון שהמוסר הנוצרי הוא מוחלט?

בין אם חבר שלי רוצה להאמין בכך ובין אם לא, אתאיסטים נוטים לא פחות לפעול מבחינה מוסרית כמו שנוצרים. למרות שאולי לאתאיסטים אין ספר כתבי קודש להתייחסות לעניינים מוסריים, רוב האתאיסטים מונחים על ידי עקרונות הומניסטיים ושואפים להפעיל היגיון ותבונה במקום פניות לא חוקיות לסמכות או לרגש בעת קבלת החלטות מוסריות. בקיצור, אלה המקיימים את האמונה הנוצרית אינם חייבים יותר לבצע שום קוד מוסרי מסוים משארנו. והאם ניתנה לי הבחירה להיות מוקף בין אלה שמונחים על ידי עקרונות ההומניזם וההיגיון או על ידי אלה שטוענים שהם פועלים בעבודת ה ', הייתי בוחר את הקודם בכל פעם.