מקלט מהסערה

• מאי 19, 2024

יום אביב אחד לפני מספר שנים אני זוכר שהתעוררתי מותש לחלוטין, אני מתכוון ממש לעייף עייף. אפילו אחרי שנת לילה שלמה הרגשתי שיכולתי לישון עוד שמונה שעות. הייתי בשלבים הראשונים של ההיריון השני ורציתי יותר מנוחה, אבל לצערי לא יכולתי לבזבז עוד רגע במיטה. הבן שלי התקשר אלי מהחדר שלו. הוא רצה לרדת למטה לארוחת הבוקר כדי שנוכל להתחיל את היום ביחד.

כששכבתי שם עוד כמה דקות חשבתי על איך הולך להיות היום. קמתי ותיקון קצת שיבולת שועל עם בננות, דבש וחלב סויה. בני ואני היינו חולקים את סיר הדגנים, מתלבשים ויוצאים למכולת ואז לפארק. נשמע כיף נכון?

כן, אבל עם ילד בן 18 חודשים שהתקרב לשניים הנוראים קצת מוקדם, שום דבר ברשימת המטלות שלי לא היה קל להשגה, וההריון שלי בטוח לא הקל על הדברים. הוא הפיל את חלבו, התיז גלון מים מהאמבטיה על הרצפה החדשה שלי, חטף פחים מהמדף בשוק הסופר ורץ מול כמה ילדים שמשחקים על הנדנדות כמעט נותנים לי התקף לב כאשר אחד הילדים הגדולים הפיל אותו.

אלה החיים בזוגיות הנוראיות, אבל הוספתי עוד יותר לתמהיל. אחרי כל פרק מתסכל עם בני, הייתי מסתכל למטה על הבטן המתרחבת ושואל את עצמי "אה לא מה עשיתי ?!" היו לי ידיים מלאות עם אחת ותהיתי איך אני מסתדר עם ילד בן שנתיים ובן חודשיים. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שחוויתי את הזוגות הנוראיים באמת.

אחד הדברים עליהם אני מדבר בטור זה הוא דבר שלקח לי זמן רב ללמוד את עצמי: לרוב, הסיטואציות המאתגרות איתם אנו נתקלים בחיים הן זמניות. מרבית תחושות העצב, הפחד והחרדה חולפים. כשאנחנו ניזונים מהם הם יכולים להפוך לגופי קבוע בחיינו. אבל אם חווים את ההרגשה ומשחררים אותה, היא עוברת ימינה כמו סופת קיץ. אתה רק צריך למצוא גג לעמוד מתחת ולחכות שהעננים ימשיכו הלאה. ובזמן שאתה ממתין נסה לקצור איזו הגשמה אתה יכול להשיג אפילו בזמן שהרוח שוטפת סביבך. לפעמים סופות יכולות להיות יפות.

כשהייתי ילדה קטנה שגרה בתורנדייל, פנסילבניה, גדלתי בבית שהוקרן במרפסת האחורית. בקיץ כשענני הרעמים התאספו בשמיים אחותי ואני היינו רצים דרך הבית וסוגרים את כל החלונות. ואז אם הרוח לא נשבה חזק מדי היינו יושבים על המרפסת וצופים בסערה. העלים על עצי הדום, רוקדים תחת כובד כל טיפת גשם. צבעי השמיים המתחלפים כשהוא מפוצל על ידי הברקה, אם הסערה הייתה ממש גרועה היינו צופים מבפנים הבית מוגן על ידי דלת הזזה מזכוכית. והסערה תחלוף סוף סוף כשצפינו בכל דקה מרתקת.

במהלך ההיריון השני הזה הבת שלי הודיעה את נוכחותה מייד. אמנם בהתחלה לא הצלחתי לישון מספיק, בסביבות החודש השביעי שלי בקושי הצלחתי לישון בכלל. בינתיים הבן שלי היה עמוק בגרון של זמן הפתיחה העין המרגש ביותר בחייו. העולם עבורו היה חדש לגמרי, משהו שיש לחוות ולחקור.

אבל הייתי כל כך עייפה, מתוסכלת והריונית כל מה שיכולתי לומר היה:

"דנסו, החזירו את התקליטורים על המדף!"

ידעתי שאני בעיצומה של סערה וידעתי שאני צריך למצוא מחסה. זה בא בצורה של טיסה. הייתי בפסטיבל כאשר ילד העביר לי פרסומת למעון יום חינוכי באגף לבן. גילאי 2-6. ארוחות צמחוניות. גינון. מוזיקה. וכו 'הראיתי את הטיסה לבעלי והוא אהב את הרעיון לשלוח את דנסו לבית הספר. לא עשיתי זאת.

היו לי שתי משימות בחיים. האחד היה לכתוב והשני היה לגדל את ילדיי בעצמי עד שהם התפשטו לגן. והרגשתי שאם אשלח את דנסו לבית הספר לפני אותה תקופה הייתי מתנער מאחריותי. דבר נוסף שלמדתי הוא שחשוב להיות מוכן לשנות את דעתך. הזמנים משתנים וכך גם הצרכים שלנו. זמן קצר לאחר הפסטיבל התקשרתי לבית הספר. השארתי הודעה ואז שכחתי מזה. עדיין הרגשתי קצת אשמה על הרעיון לקבל עזרה והרגשתי כמו קצת נמנעה בהתחשב בכל הנשים שגידלו ילדים רבים בעצמן. כאן הייתי כואבת יותר משני בטן ואחת אפילו לא נולדה!

אז הגשם המשיך. כל יום הותיר אותי מותש והסתכלתי על הבטן ותוהה באיזה סמים הייתי חושבת שאוכל להתמודד עם יותר מילד אחד, בקריירה שלי ועדיין יש לי קצת זמן לעצמי.

בדיוק כשחשבתי שאני "כבר לא יכול לקחת את זה." המקלט הופיע שוב. קיבלתי טלפון מבית הספר ונרשמנו לדאנסו. נשארתי איתו חלק מכל יום עד שידעתי שהוא מרגיש בנוח עם החלל. ואז בדיוק כך הסתיימה הסערה ממש לפני שהבאה הבאה הופיעה באופק. דנסו היה בבית הספר חודשיים שלמים לפני אדווובה, בתי נולדה. אני רוצה לכתוב שיר על החודשיים ההם, הם היו כל כך שקטים, שלווים. הזמן הזה היה ההפוגה שהייתי צריך. כתבתי שעות על גבי שעות, ביקרתי בחנויות ספרים באמצע אחר הצהריים ועשיתי דברים שלא עשיתי במשך למעלה משנתיים.

זה היה נפלא.

שבע שנים מאוחר יותר החיים מתקשים לפעמים עם שני ילדים וחצי תריסר שאיפות, אבל אני יודע שהשלב הזה הוא זמני בלבד.מה יותר זמני מילדות? אני הולך ליהנות מהזמן הזה ככל שאני יכול

הוראות וידאו: אתן לך מקלט מהסערה (מאי 2024).