הספורט הוא חיוני

• אַפּרִיל 29, 2024

לעתים קרובות מתעלמים מהספורטאיות כשמשחקים בספורט, במיוחד כשהמשחק קרוב, התחרות קשה והיריבות היא אינטנסיבית. למרות שלא תמצא את זה שמוזכר ברוב ספרי הכללים, זה חשוב לא פחות מאשר לשבור את משחק הקשר.

אני זוכר ששיחקתי כדורסל בתור ילד בן 9 והיה לי מאמן של הורי. זו הייתה ליגת קיץ ובקרים בסופי השבוע בילו בשטח הקמפינג / בילוי המקומי בו שיחקו אז כל משחקי הבייסבול והסופטבול. בגלל הזיכרונות החביבים האלה אני זוכר שתמיד נהנתי לשחק סופטבול, במיוחד כשהייתי צעיר. שני הדברים שאבא שלי לימד אותנו כקבוצה היו לתפוס בשתי ידיים ולתרגל ספורט טוב.

היו שתי בנות שהיו אחיות בצוות. אחת הייתה מבוגרת ממני בשנה ואחת צעירה ממנה בשנה. אמם אימנה אותם שנה לפני כן והם בדרך כלל קיבלו את דרכם, בלשון המעטה. כשאבי התעקש שכל הבנות בקבוצה יהיו ספורט טוב "קרלה" זרקה התקף, תרתי משמע, וזרקה את עצמה בעפר. היא השליכה את אגרופיה בהתרסה ובעטה ברגליה כדי להודיע ​​לאבי שהיא לא עומדת לקחת חלק. לא רק שהיא התיישבה במשחק הבא, היא מעולם לא השליכה התקף מול אבי. אני לא בטוח מי למד את השיעור הגדול יותר, קרלה או שאר הצוות שצפה בה.

מקרה אחר שאני יכול לזכור בלימוד הספורט היה כששיחקתי בקבוצת הסופטבול של הכנסייה שלי לפני כמה שנים. הצוות היה צוות משותף בהדרגה איטית, כשדיאקון הכנסייה שלנו היה הכד. חברי הכנסייה היו היחידים שהיו אמורים לשחק אבל מכיוון שהנוכחות הייתה איטית באותה השנה, חברים גייסו משפחה וחברים כך שעדיין יהיה לנו צוות. כמעט כל מי שהיה בקבוצה היה קשור איכשהו, כך שקל היה למצוא שחקנים. למרבה הצער בגלל הקרבה, לפעמים הספורט התעלם.

היה שחקן מסוים אחד שאכנה אותו "אוטובוס", שלא היה בקהילה הכנסייה שלנו או בן משפחה אלא היה חבר של חבר. היינו תחרותיים מאוד באותה שנה עם בעיקר גברים צעירים שמשחקים, והשאירו לנו נשים
והגברים המבוגרים בעמדת נחיתות. מכיוון שהיינו ליגת כנסיות, אחרי כל משחק כל השחקנים משני הצדדים החזיקו ידיים ויצרו מעגל סביב תל המגרש. אחד הדיקונים היה אומר תפילה, מודה לאלוהים שהוא נתן לנו לשחק ושאיש לא נפגע קשה. זו הייתה הדוגמא הגדולה ביותר לספורטיביות במשחק סופטבול שיכולתי לחשוב עליו. למרבה הצער לא כולם חשבו כך.

אוטובוס היה צעיר, כנראה בשנות העשרים לחייו עם היסטוריה ברורה של בייסבול מאחוריו. הוא יכול היה להכות רחוק יותר מכולם, בדרך כלל מעבר לגדר. לפעמים הוא פגע במכוניות בחניון כאשר הכה בכדור עבירה. הוא יכול היה לזרוק חזק יותר מכל אחד ולא היה לו רחמים בכל הקשור לזריקה לאחת הבנות או לשחקניות הבוגרות שלנו. הוא היה פראי, מעורר חרדה ושחצנות. הוא היה טוב מאוד אבל לא היה לו את הדבר היחיד שאני מתאר במאמר זה.

משחק אחד בפרט, השופט קרא לו כאשר בבירור חשב שהוא בטוח. הוא היה מלא חיים. הוא זרק את הקסדה שלו, אולי אפילו התעסק, והתווכח עם השופט והשחקנים מהקבוצה השנייה. אחרי המשחק הוא לא השתתף ב"ברכה "על התל. הוא שקע בחפירה ויצא לפני שכולם עשו זאת. למותר לציין שהוא לא התבקש לשחק שוב לאחר מכן.

לעתים קרובות יותר מאשר לא, פעמים כאלה בולטות במוחי כאשר מישהו מאחת מקבוצות הסופטבול בהן שיחקתי הפגין ספורט רע בצורה יוצאת דופן. עם זאת אני זוכר גם את הפעמים הרבות בהן הקבוצות האחרות היו אדיבות והפגינו יכולת ספורט יוצאת דופן. אלה בדרך כלל הקבוצות והשחקנים שזוכרים הכי הרבה. הייתי רוצה שהבת שלי והאחיין שלי ישחקו בגישה מסוג זה ויהיו דוגמא טובה לכולם.

הוראות וידאו: הספורט כמגבש זהות לאומית (אַפּרִיל 2024).