בתו של ארצ'י - סקירה

• מאי 9, 2024

של ג'יין סיפפורד בתו של ארצ'י הוא סיפור מאוד נוגע ללב על סאלי, והחיפוש שלה לברר את האמת על מה שקרה לאמה, ש"נעלמה "כשהייתה צעירה מאוד. הרומן, המסופר בגוף שלישי, מתגלה דרך הפרספקטיבה של סאלי במשך המחצית הראשונה של הספר, ואז עם המחצית השנייה, הפרספקטיבות עוברות בין סאלי, ג'וני בעלה, וארצ'י, אביה.

סאלי עוברת חברויות ומערכות יחסים עם הנטל של 'דברים שלא מספרים' התלויות על כתפיה. בהתחלה היא לא מודעת לגעגועיה לאמה בתת-מודע שלה, אך ככל שהסיפור שלה מתגלה ואנחנו עוברים איתה חיים יומיומיים, היא מתחילה להתמודד עם האמת בדבר רצונה הפנימי לדעת מה בדיוק קרה לאמה. נלקחים באמצעות פלאשבקים שמעניקים לנו הצצות לילדות שלה כמו של אחיה אנדי וג'ק, ואנחנו מקבלים הצצות ליחס של אביה בהם; הגישה הנונשלנטית והכמעט מפוקפקת שלו בכל מה שקשור להם. מהפלאשבקים האלה, אנו מקבלים את התחושה שכילדה זה בטח הטריד את סאלי לראות את אמה חולה, אך לא ממש יודע מה לא בסדר איתה, ואביה קר, טרוף ולעולם לא גילה חיבה אליה או האחים שלה.

סאלי מתחילה לסבול פסיכולוגית כשהיא מתענה על ידי שאלות שלא נענו, זיכרונות לא נעימים (ונעימים) של אמה, שהייתה כמעט תמיד במיטה, ממה שיכלה לזכור. מערכות היחסים שלה גם סובלות איתה; בעלה ג'וני והחבר הכי טוב מורין עושים כל שביכולתם כדי לעזור לה ולהביא נורמליות לחייהם ולכל המשפחה.

רומן זה עוסק במחלות נפש, השלכותיהם של זיכרונות מודחקים או מודחקים, על מניעת מידע רלוונטי מקרוביהם במאמץ 'להגן'. סאלי מיוסרת כי מעולם לא הוסבר לה מה קרה לאמה, הם אף פעם לא הורשו לדבר על זה, כך שהיא מעולם לא הצליחה להתאבל כראוי על אמה, לבכות עליה ולקבל את ההיבט האובדן הזה מאחוריה.

של סיפורד בתו של ארצ'י זה מאוד נוגע ללב וכמעט מסובך את הדעת בכך שהוא טומן בחובו הרבה שאלות לקורא; אנו מתחילים לחשוב על מחלות נפש, הגורם לה, הריפוי שלה. האם מחלת נפש / דיכאון תורשתית? האם ניתן להקל אי פעם מטראומות ילדות, או שמא אנו מצולקים על החיים? האם אי פעם ניתן לרפא לנצח מחלות נפש, או שמא היא פשוט עוברת הפוגה, בטח שתחזור כשמופעלת על ידי משהו לא נעים? זו יצירה ספרותית מבריקה מכיוון שאנו זוכים לראות את סאלי מתפתחת כדמות, בהתחלה מיוסרת מילדותה, טראומה פיזית ונפשית, ולבסוף כשהיא עומדת מחודשת ואמיצה, נחושה לחיות לעצמה ולמשפחתה.

דבר אחד שהרומן יכול היה בלעדיו הוא החלקים הרבים והפרקים שהוא מורכב מהם. יש לו תשעה חלקים בסך הכל, כאשר כל חלק מחולק לפרקים. בקלות ניתן היה לחלק את הרומן כולו לארבעה, או לכל היותר, לחמישה חלקים, כאשר כל חלק נפרש על השלבים השונים בחייה של סאלי וכיצד היא סוף סוף הגיעה לידיעה על מות אמה. כמה פרקים בחלק הראשון היו גם מעט לא רלוונטיים; הספר יכול היה להסתדר בלי כמה מעלילות המשנה שהתרחשו בפרקים הראשונים. ניתן להבין כי הסופרת מנסה לגרום לקורא לחיות איתה את חייה של סאלי כדי להרגיש את כל מה שהיא מרגישה ולהבין אותם טוב יותר; עם זאת, הפרקים האלה היו מעט מיותרים וניתן היה לדלג עליהם.

דבר נוסף ברומן הוא שהעניק התחלה מעט איטית; לקח קצת זמן להכיר את סאלי עצמה מבלי שדעתנו צפופה בכל מה שהתרחש סביבה (אירועים לא חשובים לכאורה בפרקים שהוזכרו קודם). דבר נוסף שצריך לציין הוא שלרוב - אם לא כל הדמויות - אין שמות משפחה (שמות משפחה), במיוחד סאלי, הדמות הראשית. חשבתי שזה היה יותר סולידי ואמיתי אם היו להם שמות משפחה; זה נותן אותנטיות ומקוריות, כמו אנשים בחיים האמיתיים.

עם כל הנאמר, אני חושב בתו של ארצ'י זה באמת יצירה ראויה להערכה; בהחלט הייתי רוצה לקרוא את הרומן הבא של Seaford!

בתו של ארצ'י באמזון


*** קיבלתי עותק של ספר זה על ידי המחבר בתמורה לביקורת כנה.