שחרור פרפר

• אַפּרִיל 29, 2024

במהלך החודשים האחרונים התכבדתי להיות חבר בועדת השכול המקומית. זוהי ועדה שהוקמה על ידי הצוות בבית החולים בו נפטרה בתנו ומורכבת מאחיות ורופאים ומומחים לחיי ילדים, שכולם איבדו מקצועית תחת טיפולם. הם ביקשו ממני לשבת בוועדה שלהם כדי לייצג את ההורה השכול, מכיוון שהם מודעים כל הזמן שעליהם להכיר קודם את המשפחות. בכל פעם שאני הולכת לאחת הפגישות אני נדהמת מהחמלה הכנה והלבבית שכל אחד מהחברים מפגין, לפעמים בדמעות או בחיבוק ותמיד מתוך הבנה חמה ואכפתית. הם זוכרים את הילדים אותם ניסו להציל נואשות וגם ליבם כואב.

בחודש מאי אירחה קבוצה זו שחרור פרפרים למשפחות שילדיהן נפטרו כשהם במתקן שלהם. הם הציעו את האירוע הזה מכמה סיבות: ראשית, לתת למשפחות הזדמנות לכבד את ילדיהם. השנייה הייתה לספק סביבה בטוחה וחומלת שאפשרה למשפחות להתכנס יחד ולחלוק את צערם בקרב אחרים הסובלים מאותה ייסורים. ושלישית, לספק הזדמנות לצוות העובדים שלהם ללמוד מקרוב על צער ואולי בתהליך לשפר אותם במה שהם עושים ובו בזמן לרפא את ליבם שלהם.

הושפלו בי שהתבקשתי לדבר במהלך האירוע הזה ולהלן מה שאמרתי. רציתי לחלוק את זה עם כל ההורים והשירותים המטפלים השכולים.

'אני רוצה להודות לוועדת השכול שנתנה לנו הפעם לזכור ולכבד את ילדינו. בכל פעם שהוועדה מתכנסת, אני נלקחת בחזרה על ידי טוב לבם וכנותם וחמלתם לכבד את ילדינו. כמה מדהים שקבוצה של אנשי מקצוע מסורים ואכפתיים שעושים את הקילומטר הנוסף בעבודותיהם מדי יום, הולכים עוד קילומטר נוסף בכדי להראות את הכבוד והתמיכה שלהם לנו ולילדינו. אני כל כך אסיר תודה על כולכם.

בתנו אינה נפטרה כשהייתה בת 8. עברו שלוש שנים 10 באוגוסט. הגעגוע והכאב לא ניתנים לתיאור בצורה הטובה ביותר ואין רגע, אפילו לא שניה שעוברת שאנחנו לא חושבים עליה. מותה הוא סיוט בלתי פוסק מתמיד. אבל זה לא חלום רע; זו המציאות שלנו והשנים האחרונות היו גיהנום חי. אנחנו לא טובים יותר או עם זה או שאנחנו ממשיכים הלאה כמו שיש שיחשבו; אנחנו פשוט מתרגלים לקיום החדש שלנו ולשרוד.

דרך הייסורים והייאוש ככל שחלף הזמן ללא רחם, בעלי, בתנו ששרדו ואני דיברנו על כך ששלושתנו יכולים לחבק את איינה שוב. האמת הכואבת היא שאנחנו רוצים אותה כאן, אנחנו רוצים שהיא תחזור, אבל זה לא אפשרי. אז מה עושים כדי לחבק אותה? איך נכבד אותה וזוכר אותה; לא עם פחות כאב וצער, אלא עם קצת יותר בהירות ואולי חיוך קלוש בזוויות פיותינו?

אני מאמין שבדיוק לקום ולשרוד אנחנו מחבקים את איינה. באהבת אחותה אנו אוהבים גם את איינה. בניסיון להיות טוב לב וחמלה כלפי אחרים, אנו מקרבים את איינה. בניסיון לעשות את הדבר הנכון לנוכח כאב מוחלט, אנו מכבדים אותה. באמירת שמה וחלוקת זיכרון יקר אנו מחבקים אותה.

מרגיש בריזה רכה או שומע את נצנוץ של פעמון רוח או מתפעל שפירית שמגיעה לנוח לידך או מריחה את לילך כשהם פורחים או צופים בפתיתי השלג הרכים הראשונים נופלים או על ידי השתתפות בשחרור פרפר ...

לא משנה או באשר היא, רגשות הטובים הקטנטנים האלה והרגעים החולפים של הכרת היופי הם הכרה בילדינו. אנו מחבקים אותם בדרך חדשה, לאט ולעתים בהתנגדות רבה, אך אנו עושים זאת. '

הוקם אתר על שם בתנו. אנא לחץ כאן למידע נוסף על המשימה שלנו.

FriendsofAine.com - איינה מארי פיליפס

בקרו בחברים הרחמנים ומצאו פרק מקומי הקרוב אליכם בכתובת:

החברים הרחמנים