אטלייה איריס הנצחית מאנה

• מאי 17, 2024

אטלייה איריס: מאנה הנצחית הוא המשחק הראשון ל- PS2 (והמשחק השישי בסך הכל) בסדרת משחקי תפקידים של ניפון איצ'י תוכנה, חברת המשחקים שהפכה את דיסגאה וממקאי ממלכת. רבות מהמוסכמות הגרפיות בהן משתמשים במשחק מוכרות בסגנון ואלמנטים.

אירוס אטלייה, בהשוואה ל- Disgaea, הוא RPG הרבה יותר מסורתי. שוכן בארץ פנטזיה בה מאנה - מקור הקסם - אוזל, הסיפור של אטלייה איריס הוא לרוב סטנדרטי למדי עבור RPG כזה. גם הדמויות הן קריקטורות סטנדרטיות למדי של מוסכמות RPG, כמו הדמות הראשית בעלת הכוונה הטובה והמגושמת, או הסרק הנשי האכזרי, או מכשף הקתיר. למרות היוצר שלו, ההומור המטורף שנמצא ב"דיגאאה "אינו נוכח כאן במיוחד. לרוב, הסיפור אינו אפילו דרישה לנגינה.

למרות המשחק הפשטני המבוסס על תור, המשחק האמור הוא ככל הנראה הנקודה החזקה ביותר של המשחק. לכל דמות - יש שישה בסך הכל - יש יכולת שימוש שונה על מפת העולם. הראשון, עבור הדמות הראשית, הוא המרת פריטים לאלמנטים אלכימיים שישמשו ככישופים. המשמעות היא שהוא אוסף או מעביר כמעט כל דבר שהוא יכול למצוא. הולכים ברחוב ומגלים כמה ארגזים? קדימה והפוך אותם לנקודות עץ. רואים כד מים? הכה אותו עם הצוות שלך ועשה מזה רימוני קרח. ההילוליות של מעבר בעיר ופשוט לרסק ולפרק את כל מה שאתה רואה לא נשחק מהר, הרשו לי לומר לך. בעזרת האלמנטים הללו קליין (הדמות האלכימיסטית) יכול לסנתז שיקויים, כלי נשק ושאר תכשיטים. לשם כך הוא זקוק גם לסיוע של מנאס שלו, או מרוחות אלכימיות; תעבדו אותם קשה מדי, והם יהפכו לאנרגיים ופחות מסוגלים. דמויות אחרות מסוגלות להרוס חפצים, לעוף או לזמן רוחות כדי לעזור בבעיה ספציפית.

מערכת הלחימה היא, בעיקר, כצפוי ל- RPG. עם זאת, זה עובד בצורה הגונה. אי אפשר לומר את אותו הדבר לגבי החלקים המתהפכים של המשחק. יש חידות קפיצות מביכות כדי להגיע לחזה ובונוסים שקשה לשלוף בגלל נוף המצלמה והקירות הבלתי נראים שרירותיים של המשחק.

הגרפיקה דומה מאוד לסגנון המצויר של משחקי Disgaea, עם קצת מוטיב פנטזיה קונבנציונאלי יותר מהסדרה ההיא. עם זאת, בכל דרך שתסתכל על זה, זה מאוד מזכיר. תלוי לדעתך, זה יכול להיות טוב או רע, אבל ככלל במשחק הזה העיירות מונפשות היטב ומושכות היטב (עם המון אנימציות צדדיות קטנות שנכנסות גם הן למשחק, לא סתם אותם 2 או 3 שדונים צבעוניים מחדש) שוב ושוב).

המוסיקה לא מורגשת לכאן או לכאן. זו אותה סוג של מוזיקת ​​רקע שכל RPG של קונסולות השתמשה בה, והיא כל כך גנרית שזה לא ייאמן. שחקני הקול נשמעים כאילו הם מנסים, אך מוגבלים על ידי הקווים המוזרים והמדהימים. בגלל מאמץ להתאים את הקולות לגרפיקה, מרבית הקולות חותכים; לפעמים זה קצת מעיק.

בכללותו, המשחק הזה אינו שונה להפליא מבני גילו, אך כשלעצמו הוא לא נורא. יש מספיק אלמנטים קטנים וכיפיים כדי לשמור על דברים מעניינים, אם כי אם בדרך כלל אינך אוהב RPGs, זה כנראה לא הולך לשנות את דעתך בעניין.

דירוג: 8/10.