היה אדון הגורל שלך

• אַפּרִיל 27, 2024

לא משנה מה הנושא או איזה סוג מפגש זה, תמיד יש מישהו שחולק איזה יום אומלל לחלוטין שהיה לו / הוא. לרוב כשאני שומע את זה אני מקשיב, מרגיש אהדה או אמפתיה לכל מה שהמצב עשוי לכנות, וכנראה מהנהן את ראשי בצורה "אני מבין". יום האומללות הזה לא אומר בהכרח שהאדם עמד נגד משקה אלא חולק את חוויות היום. מה שאני לא יודע וגם זה לא ענייני היה החלק של האדם בכל מה שקרה שהפך את היום לאסון.

לאחרונה הרגשתי תחת לחץ רב מכמה סיבות שונות. ניתן לומר את הסיבות הללו במילה אחת קטנה, "חיים"! אבל תחת מטריית החיים ההיא, ישנם אותם אירועים יומיומיים קטנים שהם מחוץ לחלוקה לאחד מאותם מתח. זה מתחיל כדבר אחד קטן ולפני שאתה יודע אותו, הוא מונצח לדבר אחר קטן, אחר ועוד אחד.

אני מאמין בתוקף בחוק המשיכה (בתנאי שיש מקום לכוח עלי). אם אני שומר על גישה חיובית ולא משנה מה, בדרך כלל אוכל לסמוך על יום טוב למדי. כשאני מתחיל בגישה שלילית, אני מחכה שהנעל השנייה תיפול וזה תמיד קורה. אחד הדברים שאני אוהב בג'ואל אוסטין הוא האופן בו הוא מביע שהוא חיובי ואומר שעלינו להודות לאל בכל בוקר על היום הנפלא שעתיד להיות לנו כיוון שאנו מעדיפים את אלוהים. עכשיו, בין אם אתה אוהב אותו או לא, הרעיון להתחיל את היום בנימה חיובית מגיע מאנשים רבים ומצליחים. פשוט אהבתי אותו כי הוא מציב את אלוהים (הכוח הגבוה שלי) חזית ומרכז.

הייתי רוצה להאמין שלא יהיו לי הרבה ימים נוראים אבל היו לי כאלה לאחרונה. הסיבה שאני משתף אותך איתך היא מכיוון שאני מנסה להשתמש בעצמי כדוגמה למה שאנו חווים בהתאוששות, לא משנה משך הזמן. זו דוגמא טובה להתקדמות ולא לשלמות. יתכן שלא חווית בדיוק את הסיטואציות שאני הולך להגיד לך, אבל אני חושב שתעריך את שלך במקום שלי.

הבוקר התחיל בדרך הרגילה. הייתי מוכן לצאת לעבודה כשבעלי אמר, "יש לך כמה דקות? אני רוצה לדבר איתך". המחשבה הראשונה שלי הייתה, "הו אלוהים. מה עשיתי?" (רבים מהדיונים שלנו החלו כך לפני מספר שנים והאמת, תמיד עשיתי משהו. הרגלים ישנים מתים קשה.) ישבתי את הדברים שלי על דלפק המטבח והוא התחיל לדבר. מה שהוא אמר לא היה חשוב לסיפור. מה שהיה חשוב הוא שהוא הרגיש רע עם מה שהיה לו להגיד לי ולא נתתי לו סנטימטר. הייתי תומך בצורה מאוד פאסיבית, אגרסיבית שלא הייתה תומכת בכלל. רציתי שהוא ירגיש רע. זה עבד. יצאתי לעבודה והתרפקתי על כל הדרך.

לוקח לי בערך 35 דקות להגיע לעבודה אבל הזמן הזה לא שינה את מצב הרוח שלי. נכנסתי למשרדי ותוך כרבע שעה היו לי שתי חילופי דברים עם 2 תלמידים (אני עובד בבית ספר למבוגרים); אחד שנכנס מאוחר אחרי שעמד בחניה במשך חצי שעה ואחד שנכנס למשרדי וביקש דרישה שלא אוכל ולא אכבד. בהמשך היום שלחתי לבוס שלי דוא"ל שמסר לו על דרך חדשה בה אני הולך לבצע נוהל נוכחות מסוים. חשבתי שזה רעיון סופר! ביליתי בזה כמה ימים ועכשיו הוא היה מוכן לצאת לדרך. הוא שלח אותי בדוא"ל ואמר לי שלמרות שהוא מבין מדוע אני רוצה לעשות את הדבר הזה, זו לא המדיניות שלנו. אתה יודע כמה הייתי נסערת? חשבתי מה לחזור וזה מה שכתבתי. "בסדר".

הדובדבן שבקצפת היה שהייתי אמורה להתקשר אחרי השעה 4:30 כדי לבדוק אם יש לי תפקידי מושבעים למחרת. אני עשיתי. עבור חלק זה אולי דבר טוב ופטריוטי לעשות, אבל אני חי במצב הזה 13 שנים וקראו לי כל שנתיים. נאמר מספיק.

בדרך הביתה היה לי זמן לחשוב על היום שלי. אפילו לא חיכיתי עד השלב העשירי של הערב. הדבר הראשון שחשבתי היה איזה יום רקוב היה לי ואז הייתי צריך לשאול את עצמי למה. האם הכל קרה לי רק או שהיה לי חלק בזה? זה לא קרה סתם. לא היה מי להאשים חוץ ממני. יכולתי לטפל במצב עם בעלי שונה לחלוטין ועם אהבה וטיפול. אני חושב שאם היה לי, שארית היום שלי הייתה שונה בהרבה. האם הקשבתי לשני התלמידים או שמא הייתי מתפתל מדי ב"חפצים "שלי ולא יכולתי לחכות להוציא אותם עליהם. עשיתי את הדבר "מסכן אותי, למה אתה לא יכול לעשות את זה בדרך שלי כי אני כל כך חכמה" עם הבוס שלי? ובמקום לדבר איתו על הרעיון שלי התקפלתי עם "בסדר". יש שתי מילים בעלות ארבע אותיות שאני שונא, תלוי איך אתה אומר אותן. האחד אם "בסדר" והשני "בסדר".

אחרי שהסתכלתי על החלק שלי וידעתי שאני האדם היחיד שאחראי על כל השליליות של היום, הבנתי שיותר מכל דבר אחר, אני מפוכח. ההתנהגות שלי במהלך היום הייתה כל דבר מלבד התנהגות מופתית לכל אחד. זה אכן שיקף את התנהגותי כשהייתי במחלה שלי. הזכרתי לעצמי שכמה שהייתי רוצה להיות, אני לא יכול להיות מושלם. לפעמים אני מרגיש שלרבים מאיתנו בהחלמה יש דימוי של מה שאנחנו צריכים להיות וזה די די מושלם.כאשר אנו לא עומדים בסטנדרטים שלנו, יש תחושה של כישלון. שלמות / כישלון מוכרים לרבים מאיתנו.

קמתי הבוקר עם גישה אחרת לגמרי. נאלצתי לתת לעוברים להיות עבריים ולהודות לאל על הפיכחון; אסיר תודה שהיום אני יכול לראות את ההבדל בהתנהגויות בעצמי ובמה שאני יכול ואקבל מאחרים כשהם קשורים אלי. זה לא אומר שאני שופט. זה יותר על גבולות החשובים לכולנו. השלמות איננה בכרטיסים עבורי וככל שנקדים מוקדם יותר אוכל לקבל את זה אני אשתפר. אני מקווה שכולכם, ובמיוחד אלה מכם חדשים בהחלמה, יראו את הדוגמאות שלי וידעו שימים רעים קורים ושכל אחד מאיתנו הוא אדון לגורלנו שלנו!

Namaste '. יהי רצון שתלך במסעך בשלווה ובהרמוניה.

נ.ב. אני עדיין באמת זקוק לכמה מכם כדי לחלוק את סיפור ההחלמה שלכם. זה לא קשה כי זה הסיפור שלך! תודה.

הוראות וידאו: עומר אדם - אדון מרפי (אַפּרִיל 2024).